חמור לבן, חמור שחור

המשיח הוא מוטיב חוזר באמנות היהודית והישראלית, ולכל תיאור ויזואלי שלו יש לא רק משמעויות אסתטיות, אלא גם משמעויות פוליטיות ותיאולוגיות. דוד שפרבר. משיח. come

 


ביאת המשיח וכניסתו לירושלים מתוארים בהגדות רבות. בהגדות אלה מופיע המשיח בדרך כלל כשהוא רכוב על גבי חמור, ואחריו אליהו הנביא, התוקע בשופר ומבשר את בואו של הגואל. תיאור מסורתי זה מציג את המשיח כ"עני ורוכב על חמור", זאת על פי הכתוב בספר זכריה (ט', ט'), ואילו דמותו של אליהו כמבשר הגאולה נשענת על הפסוקים בספר מלאכי (ג', כ"ב-כ"ד): "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, פן אבוא והכיתי את הארץ חרם".

התיאור בהגדת מנטובה משנת 1560 מתייחס לקטע המתחיל במילים "שפוך חמתך על הגויים". ליד הכיתוב "ועל הממלכות אשר בשמך לא קראו" ניצב חייל, ובתחתית הדף מתואר המשיח רוכב על חמור לעבר העיר ומאחוריו אליהו תוקע בשופר. התיאור בהגדת מנטובה מבוסס במידת מה על הציור בהגדת פראג משנת 1527. תיאורים אלה, החוזרים בהגדות מדרום אשכנז וצפון איטליה, מציגים מסורת אשכנזית הקושרת בין האמירה "שפוך חמתך" בהגדה של פסח ובין בואו של הגואל באחרית הימים.

 

הקישור בין הפסוקים בהגדה לבואו של הגואל נזכר בתיאור מנהג בהגהות ל"ספר המנהגים" של קהילת וורמיישא, שם נאמר (ספר המנהגים לק"ק וורמיישא, מהדורת המבורגר וזימר, חלק א', ירושלים, תשמ"ח, עמ' פ"ז): "טרם שמתחילים 'שפוך' פותחין הפתח ואומרים אליהו ומשיח יבוא, לפי שהמזיקים בורחים ממקום שמזכירין שם אליהו. ומטעם (זה) נוהגים במקצת מקומות לצייר משיח ואליהו בשביל התינוקות, כשיראו הציור יזכירו השם אליהו ויברחו המזיקין".

 

ממקורות אחרים לומדים שבמהלך אמירת "שפוך" עשו מעין הצגה של ביאת הגואל: "ומה טוב ויפה המנהג שעושין דבר מה זכר למשיח, שנופל אחד לתוך הפתח בשעת התחלת 'שפוך' כדי להראות בליל גאולתנו הראשונה אמונתנו החזקה על הגאולה האחרונה". מנהג זה תואר גם על ידי אנטונינוס מרגריטה (Antoninus Margaritha), יהודי מומר אנטישמי (נולד בסביבות 1490), שכתב שברגע שפותחים את הדלת נכנס לחדר במהירות אדם מחופש לאליהו, המבשר על בואו של המשיח.



התמונה בהגדת וושינגטון האשכנזית משנת 1478, שבה משפחה יושבת על חמורו של משיח, המוביל אותה לציון, מזכירה דברים אחרים שכתב מרגריטה: "סבורני שאני עצמי האמנתי בכל לבי בשקר המסופר להלן. השבח לאל ולרוח הקודש שהצילוני מטעויות כאלה ואחרות. לפי השקרים של היהודים, כשיבוא המשיח הוא ירכב על חמור ויושיב עליו את כל היהודים, ואילו את הנוצרים הוא יושיב על  זנבו של החמור. אז ירכב המשיח עם כל האנשים לעבר הים, וכשיגיע לתוך הים יוריד החמור את זנבו וכל הנוצרים ייפלו לים ויטבעו. אכן, החמור הזה צריך להיות גדול מאוד, אבל חמור גדול עוד יותר הוא מי שמאמין בכך!".

 

האמונה שמזכיר מרגריטה היוותה השראה לתחריט שנעשה במיינץ בשנת 1666, ובו נראה המשיח ובידו כוס הגאולה, כוסו של אליהו, רכוב על חזירה. בתחריט נראים גם יהודים השוכבים תחת חזירה ומלקקים את עטיניה ואת פי הטבעת שלה. אחרי המשיח הולכים אליהו, משה וחמורו של משיח, החוצה את הים. על גבו של החמור יושבים יהודים ועל זנבו גויים. מתחריט זה למדים כי חזירת היהודים (Ajudensau), אותו מוטיב אנטישמי המופיע החל מהמאה ה-13, אינה אלא היפוכו הלעגני של חמורו של משיח.

 

יוסף גוטמן טען שמנהג הצגת ביאת המשיח בליל הסדר ותיאורו בהגדות מושפעים ממנהג נוצרי ימי-ביניימי. לפי מנהג זה, ביום א' של כפות תמרים צעדו הנוצרים לשערי דגם של ירושלים כשהם אוחזים בדמות עץ של ישו הרכוב על גבי חמור, ובכך שחזרו את שנכתב בברית החדשה על כניסת ישו לירושלים. תהלוכות כאלה אפשר לראות בתמונות המתארות את הטקס, ובמוזיאונים שונים שמורים דגמים ימי-ביניימיים של ישו הרכוב על גבי חמור, עם גלגלים למשיכה בתהלוכות.

חזון הגאולה באשכנז הוא חזון אפולוגטי נגד הנצרות. הגאולה, על פי תפיסה זו, היא התשובה הסופית לטענת הנצרות שלפיה גלות היהודים היא עונש על צליבת ישו. לצורך שיקום מעמדם הפוליטי והדתי של היהודים כלל חזון אחרית הימים ביהדות אשכנז יום דין אוניברסלי, שבו ישפוט האל את האומות המשעבדות את ישראל. הגורל הקשה המצפה לנוצרים באסכטולוגיה היהודית-אשכנזית עשוי להסביר את הקישור שנעשה בהגדות האשכנזיות בין ציור ביאת המשיח לפסוקי "שפוך".


עם התפתחותה של האמנות המודרנית החלו אמנים יהודים לעשות שימוש באיקונוגרפיה ימי-ביינימית זאת של ביאת המשיח. כשם שבעבר נוספה לתיאור הסצינה משמעות תיאולוגית ופוליטית, כך גם האמנים המודרניים והפוסטמודרניים משקפים ביצירותיהם את יחסם למשמעות החזון המשיחי ולפוליטיקה הגלומה בו. במאמר זה קיבצתי כמה מהיצירות האלה במגמה להציג את ההמשכיות במסורת האמנות היהודית לאורך הדורות ולגלות את המשמעות התיאולוגית והפוליטית העומדת ביסודה.

 

המשיח הנוצרי/יהודי

למרבה הפלא, השימוש במוטיב האיקונוגרפי היהודי של המשיח הרוכב על החמור כביטוי למשיחיות ולגאולה מופיע מעט יחסית אצל אמנים ישראלים, וזאת בניגוד לדמות הצלוב הנוצרי, הנוכחת רבות בשדה האמנות היהודית והישראלית. פרט לקשר הישיר של הצלוב לתולדות האמנות המערבית, שנתפסה בדרך כלל כבסיס ההכרחי של האמנות המקומית, דומה שהשימוש במשיח הנוצרי בקרב אמנים יהודים-ישראלים מביע גם אנטי-ממסדיות, שכן תפיסת המשיחיות הנוצרית מבטאת את גאולת היחיד, ואילו המשיחיות היהודית הנורמטיבית היא לאומית במהותה. גישתם של האמנים היהודים-ישראלים מתאימה לתפיסה של האמנות המודרנית כאוונגרד.


  

דמיון בולט לתיאורים נוצריים של כניסת ישו לירושלים אפשר לראות ביצירה של אהרון שבו, המלווה את הפיוט "אדיר הוא" מההגדה. המשיח מתואר כאן על גבי חמור, ותחתיו שופרות המזכירים בדים ששטחו בפני ישו, כמתואר בברית החדשה. השופרות כמבשרי הגאולה נזכרים בספר ישעיהו: "והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים" (ישעיהו כ"ז, י"ג).

 

דוגמה מעניינת נוספת לשימוש עכשווי בקומפוזיציה המסורתית של המשיח הרוכב על חמור היא יצירתו של נתן נוחי, אמן ישראלי החי כיום בניו יורק. נוחי מתאר את המשיח היהודי-נוצרי כמוזלמן הרוכב על חמור. מחד, זוהי הקצנה של המוטיב המסורתי של "עני ורוכב על חמור", ומאידך, פירוש חדש לכניסתו של ישו לירושלים: אם על פי התפיסה הנוצרית ישו הוא הקורבן האחרון, המכפר על חטאי העולם, הרי שנוחי רומז שקורבנות אדם עדיין לא עברו מן העולם. 

המשיח הצבאי

 

ב"הגדת ירושלים" של שמואל בונה, שעלה לארץ כילד עם משפחתו מפולין ב-1936, חוברים אמונה וכוח פיזי ליצירת דמות אחת - החייל הישראלי. ההגדה, שיצאה מעט לאחר מלחמת ששת הימים, משקפת את האידיאולוגיה והלכי הרוח של הפלג הלאומי בישראל לאחר הניצחון ב-1967. בציור המלווה את הפסקה "לשנה הבאה בירושלים" מתואר חייל ישראלי בדרכו לעיר העתיקה בירושלים, לפני מגדל דוד. כומתתו, הסמל שעליה ונעליו האדומות מזהות אותו עם כוחות הצנחנים, שהשתתפו בכיבוש העיר העתיקה ב-1967. על כתפו של הצנחן יש רובה ובידו הוא אוחז לולב. לדברי האמן, החייל ונשקו מייצגים את העוצמה הפיזית, ואילו הלולב מייצג את האמונה והכמיהה למקדש. על דגל ישראל המתנוסס הוסיף האמן את המשפט "לחירות ישראל וגאולת ירושלים", הלקוח ממטבעות עתיקים מימי מרידות בית שני ומרד בר-כוכבא.

להפיכת המודל האיקונוגרפי המסורתי-יהודי של ביאת המשיח לכניסתו של הצנחן לירושלים בהגדתו של בונה יש משמעות תיאולוגית ופוליטית חשובה. בעוד התיאור המסורתי מראה את המשיח כ"עני ורוכב על חמור", ומשתלב עם החזון המדבר על "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה'" (זכריה ד', ו'), כאן המשיח הוא איש מלחמה העוסק בחיל ובכוח. הדבר בולט במיוחד בהשוואה לתיאור בהגדת מנטובה, שם מתוארים הגויים (שכנגדם אומרים "שפוך חמתך") כחייל, ואילו כאן המשיח הנכנס לירושלים הוא-הוא החייל. 

 

יתרה מזאת: הציונות הפכה את הרעיון המשיחי מציפייה פסיבית למשיח לפעילות אקטיבית, שבה העולים והבונים הם המשיח. את הרעיונות הללו היטיב לבטא האמן כשהחליף את המשיח המסורתי בחייל ישראלי המשחרר את ירושלים.

 

ביצירה שנעשתה לאחר מלחמת ששת הימים מתאר פנחס שער את המשיח רכוב על דמות שהינה ספק חמור ספק יונה (דימוי החוזר רבות ביצירתו). כמו אצל בונה, גם כאן המשיח הוא החייל, "משחרר" העיר. בתמונתו של שער מתבטאת גם השאיפה לשלום בדמות יונה.

יעקב שטיינהרט, לעומת זאת, ביטא בציורי הקבצנים שלו אווירה פסימית ביחס למלחמת השחרור. לתחריט עץ מתוך סדרה המתארת קבצנים בעיר העתיקה בירושלים קרא האמן "אליהו הנביא". בכך העיר האמן הערה אירונית על המסורת של אליהו, מבשר בוא המשיח והגאולה. נאמן לגישה זו, ביטא האמן ביצירתו בערוב ימיו מחאה נגד האופוריה שמדינת ישראל היתה שרויה בה בעקבות מלחמת ששת הימים. שטיינהרט לא הזדהה עם אף אחד מהצדדים, מתוך הבנה שכולם מפסידים מההרס הנגרם במלחמות.

 

המשיח האוניברסלי

 

זיגמונד פורסט (נולד בווינה בתחילת המאה שעברה) ראה במשיח על החמור סמל ליהודי בן-זמנו. פורסט צייר משיח שידיו מכסות את פניו, בהדגישו את הבידוד של העולם היהודי מערכיו המנוכרים של העולם המערבי. אופייני הדבר שבעוד לאומיותו של בונה, האמן הישראלי, מתבטאת בצבא (החייל), אצל פורסט האמריקאי מתבטאת הלאומיות היהודית בהדגשת הערכים הייחודיים ליהודי לעומת התרבות המערבית.



כמו בהגדת מנטובה, שבה מתוארת ירושלים השמימית, גם אצל ז'ניה שוריוצא המשיח מ"ירושלים של זהב", השוכנת מעל עננים שעל גבי קשת. אצל שור המסר אינו לאומי אלא כלל-עולמי - שלום המתבטא בקשת.

 

יחזקאל דוד קירשנבאום, קריקטוריסט מאסכולת פריז (1953-1900), מתאר  את המשיח  כחסיד המגיע לתחנת הרכבת של הכפר, ובתמונתו ניכרות השפעות של הפולקלור החסידי-פולני. בידי המשיח תיק תפילין, ושק עם מגילה ותרי"ג מצוות קשור לחמורו. אנשים מהכפר באים לקבל את פניו, בידיהם שלטים המשייכים אותם לחסידי קוצק ולחברת-תהלים. זהו תיאור מסורתי של האמונה העממית ולפיה המשיח יקבץ את נידחי ישראל ויחד יעלו כולם לארץ. גישה מסורתית זאת, הרואה בביאת המשיח נס פתאומי וחד-פעמי, מודגמת יפה באמירה שהובאה בשם ר' חיים מוולוז'ין, אבי הישיבה הליטאית: "שכן יהיה ביאת המשיח, היינו, כמו שהוא יושב בחדרו יחיד ולומד, תיכנס הרבנית פתאום ותאמר: איי, חיים! אתה יושב פה ולומד? הלוא משיח בא! אזי ייבהל ויירוק ג' פעמים ויאמר לה: מי הגיד לך? ותאמר לו: צא החוצה וראה כי לא נשארו אף הטף בעיר, כי כולם יצאו לקראת משיח".


משמעות משיחית כלל-עולמית חבויה בציורו של מארק שגאל, שבה זוג נאהבים עומד על תרנגול, ודוד, מלך המשיח, רוכב מעליהם על גבי חמור לבן. ברקע העיר ירושלים - נוסף על מגדל דוד, הדומיננטי בקו הרקיע בצד ימין, יש בציור גם שני מבנים עם כיפות, כנראה כיפת הסלע וכנסיית הקבר. שלושת המבנים מייצגים את שלוש הדתות המונותאיסטיות, והקומפוזיציה מבטאת את הכמיהה לשלום שישרור באחרית הימים בין אנשים ודתות. בעניינו של שגאל ראוי לצטט את דבריו של חוקר הדתות מירצ'ה אליאדה (Mircea Aliada): "לדידו של שגאל, הדמות הראשונית של בעל חיים הינה החמור, שהוא, כידוע, בעל החיים של המשיח".

 

המשיח הפוסט-ציוני

ראובן רובין (1974-1893) צייר בסגנונו הרומנטי והאוריינטליסטי ערבי שבידיו זר פרחים רוכב על חמור בדרכו לכפר, ומאחוריו מתוארת אשתו בהקטנה. רובין, שהשתמש במודע באיקונוגרפיה יהודית, חיפש אלטרנטיבה לתרבות המערבית, שלפי דעתו הלכה והתנוונה. כמו ציירים אחרים בני זמנו, ראה רובין את המזרח כדוגמה לתרבות שלא חלתה עדיין בחוליי העולם המערבי, והדבר משתקף ביצירותיו. עם זאת, יצירתו של רובין נתפסה בעיני שועי האמנות בתקופתו כ"הבעת התחדשות האומה הקדומה על אדמתה הישנה-חדשה". 


אבישי אייל צייר את אביו, צבי (קרל) הירש, ציוני נאמן יליד גרמניה, בלבוש בריטי כשהוא רוכב על חמור. גרמני-בריטי זה מובל על ידי ילדה לארץ המובטחת. תלישותו של הירש - הרוכב כמשיח לעבר גאולת עצמו במזרח - מהנוף הסובב אותו בולטת מאוד לעומת האפנדי הערבי שצייר האמן באותה תקופה, הנטוע היטב בתוך הנוף. השניות המודגמת כאן בקשר שבין היהודי לציון היא מוטיב שכיח ביצירתו של אייל. שני הציורים הם חלק מסדרה שהוצגה בתערוכה "רגע" במוזיאון ישראל בדצמבר 1986. אייל, המבוגר בקבוצת "רגע" (קבוצה שפעלה בשנות השמונים, ראתה את האמנות כחלק מהמרחב המקומי וחלמה על אינטגרציה עם תרבות ואסתטיקה מזרחיות), מייצג בציוריו את המבט הפוסט-ציוני, שהחל להתפתח באותה תקופה.

 

אסד עזי, דרוזי ישראלי יליד שפרעם (נולד ב-1955), עושה שימוש אירוני בקומפוזיציה היהודית המסורתית של ביאת המשיח ומתבסס על צילום של איכר זקן הרוכב על חמור אפור. לדברי  מרדכי עומר, "אסד עורך מסע דילוגים באמצעות התמונה בין פליטים עקורים לחוזים משיחיים. ההקבלה האירונית בין המשיח היהודי לפליט הערבי מעוררת שאלות של זהות ושל משמעות הסמלים. יש כאן מחאה קונקרטית, אך צנועה ומתפייסת". ביצירה זו הופך המשיח לפליט ולנכבש. בכך, אולי, נותן האמן קול למחאה הפלסטינית על הגאולה היהודית, שבאה על גבם וחשבונם של תושבי הארץ הקודמים. גם עזי רואה  בציונות את גילויו של המשיח היהודי, ומביע מחאה נגדו.

 

כמו אסד, גם שחר יהלום משתמשת במוטיב המשיח הרכוב על החמור. במיצב וידיאו שיצרה בשנת 2005 נראית זריחה מרהיבה, המאירה נער פלסטיני הרכוב על חמור. שימוש מורכב זה באייקונים מן התרבות היהודית והציונית (משיחיות וגאולת הארץ), והפיכת הסוס האציל ודמות "השומר" לפלסטיני הרוכב על חמור, מטעינים את הסמלים הציוניים באירוניה חריפה. מוטיב דומה מופיע בעבודה "השומר הצעיר", שהציג ארז ישראלי. בעבודה זו פיסל האמן בגבס את דמותו שלו כלוחם הרכוב על חמור. בעבודה של חיים אודם, חבורת פרחחים מגרשת בזעם את המשיח הרכוב על החמור הלבן. זוהי מטאפורה קשה וביקורת פוליטית פנים-ישראלית נוקבת. 

 


ב-1994 הציג מאיר גלבגלריה לימבוס תערוכה בשם "חמורו המעופף של המשיח". בתערוכה זו הוקיע האמן את האתוס הציוני-יהודי באמצעות ציטוטים של אבות היישוב, שדיברו על קטגוריות שנות שלפיהן נקבע מי יבוא לארץ ומי לא. מצבים גופניים כגון מחלה, זקנה ופיגור שולבו שם בקריטריונים אחרים, כגון זוגות מעורבים וילדים שלא נימולו. ביצירתו נתן גל ביטוי לעובדה  שהתפיסה הציונית שאפה ליצור דור חדש, שגודל כאנטיתזה לדור הסבים, שחי בהוויה של פחד תמידי. "היהודי החדש", שנועד לממש את החזון של היהודי הלוחם ואיש האדמה, שזוף, בריא ובעל מאפיינים של גוי. דימוי הצבר נרקם, כפי שכבר צוין בעבר, תוך אימוץ מושגים רבים מהדגם הארי האירופי - הצבר הצטייר כתמיר, בלונדיני ותכול עיניים.

 

מאירה וייס (סוציולוגית ואנתרופולוגית מהאוניברסיטה העברית) הראתה בספרה "הגוף הנבחר" כיצד מפקחת החברה בישראל על הגוף - הגוף הרצוי חופף לדמות הבריאה, נפשית וגופנית, שעוצבה באתוס הציוני. מיונם של גופים מתרחש בנקודות שונות בחיי כל ישראלי: טרום לידה, לידה, צבא ומוות. מדינת ישראל מובילה בעולם במספר הבדיקות שנערכות לפני הריון ובמהלכו – בדיקות שנועדו לוודא את בריאות העובר. את תערוכתו של גל אפשר לקרוא גם על רקע עובדות אלה. 


 

כל ביטוי מודרני ביחס למיתוס המשיח הוא וריאציה על התפיסות השונות המצויות במקורות ועל ציורים שונים של גאולה. על אחת כמה וכמה נכון הדבר בתיאורים ויזואליים של עניין זה. מוטיב המשיח על החמור, שכלל כבר בימי-הביניים משמעויות פוליטיות ותיאולוגיות ביחס לגאולה, קיבל באמנות היהודית המודרנית ובאמנות הישראלית פירושים שונים, המגלמים את אמונותיהם ותחושותיהם של האמנים ביחס ל"מיתוס העתיד" הזה.

עוד בבית אבי חי