חבל הצלה

מדי בוקר מגיעה שרה פצינץ אל ארכיון "יד ושם". היא פוקדת את העץ שנטעה אמה, משקה אותו וממשיכה אל חדר חסידי אומות העולם, אל תמונת אמה המוצבת ליד תמונותיהם של ראול ולנברג, אוסקר שינדלר ואחרים שנתנו יד להצלת יהודים.

"אנחנו לומדים על העבר כדי לבנות עתיד", מספרת פצינץ על עבודתה בארכיון. "העבודה לא קלה מפני שכל המסמכים מרגשים. בכל יום אני יוצאת החוצה אחרי שעות ארוכות של עבודה, נושמת את האוויר של ירושלים ואומרת לעצמי: אני חופשייה. טרדות היום-יום מקבלות פרופורציה כאן, במדינה קטנה עם לב גדול".

אמה של שרה, זינבה הרדגה, היא המוסלמית הראשונה שקיבלה את התואר "חסידת אומות העולם" והמוסלמית הראשונה שנקברה בבית קברות יהודי בישראל. היא קיבלה את התואר מפני שמשפחתה הצילה בזמן מלחמת העולם השנייה את משפחת קביליו היהודית. שני ילדי משפחת קביליו, בינקו וטובה, הוסתרו בכספת ענק במרתף הבית, ששכן מול מפקדת הגסטאפו. משפחת הרדגה שילמה מחיר כבד על הסתרת הילדים: אבי המשפחה ובנו נתפסו והוצאו להורג.

קוצים וורדים. צילום: מתוך הסרט "האשה מסריבו"

הסיפור הזה לבדו יכול היה לפרנס תסריט שלם, אבל לגורל נטייה להבריק ברעיונות יצירתיים משלו. לאחר המלחמה בני משפחת קביליו עלו ארצה וחיו בירושלים. בשנת 1992, כאשר שמעו על הדם הניגר ברחובות סרייבו, הם התגייסו להצלת בני משפחת הרדגה מן התופת. 50 שנה לאחר מכן התהפכו היוצרות: במחי יד נהפכו הניצולים למצילים בסיוע ממשלת ישראל, אנשי "יד ושם" והג'וינט. זינבה ביקשה שבני משפחתה יצטרפו אליה במסעה ארצה. עקשנותה השתלמה: בעלה משה ובנותיהם סטלה ואאידה (לימים שרה פצינץ), הוברחו אל מרכז הקליטה במבשרת ציון.

זמן קצר לאחר מכן זינבה הלכה לעולמה. אצל אאידה החל לפעפע קשר חזק ליהדות ולמדינת ישראל. היא עברה תהליך ארוך ולבסוף נפרדה מהדת המוסלמית. יחד עם בעלה ובתה סטלה, שקרויה על שם אחותה, היא התגיירה ונהפכה לאשה דתייה שומרת מצוות. "משהו בתוכי אמר לי שמצאתי את מקומי בעולם", היא מסבירה. "לא רק מהבחינה הגיאוגרפית. אני מרגישה גם בלב שזו הארץ שלי. זה היה פשוט טבעי עבורי".

החיים בסרט

 בסרט התיעודי "האשה מסרייבו", שיצרו אלה אלתרמן ויודלה ביטון, חוזרת שרה עם בתה סטלה לסרייבו עיר הולדתן. 64 דקות המסכמות 67 שנות חיים ושלושה דורות, שעוברות בין מלחמת העולם השנייה, מלחמת האזרחים בסרייבו וישראל של ימינו. לצלילי המוסיקה של שלמה מזרחי מ"הבמה החשמלית" נהפכת אאידה, המוסלמית שנולדה בסרייבו, לשרה היהודייה הדתייה שחיה ירושלים.

"נתתי את לבי ואת אמונתי לבמאית, אלה אלתרמן", אומרת שרה. "במהלך הצילומים, שארכו שנה וחצי, נתקלתי בהרבה דילמות. באותה שנה בעלי נפטר וחלק גדול ממני אבד. צילומי הסרט היו כמו דרך עם הרבה קוצים והרבה ורדים".

התלבטת אם להיכנס למסע מצולם אל תוך חייך?

"הסרט הזה עוסק בטבע האנושי. הגלגול של מציל וניצול כל כך דינמי, שכולנו צריכים לחיות כמו מצילים וניצולים בה בעת. אנחנו לעולם לא יודעים באיזה צד נהיה. הרבה פעמים עלתה בי השאלה מה יותר חשוב: ההרגשה הפנימית שלי או הוצאה של הסיפור לעולם. השיבה לסרייבו, למקום כל כך כואב, היתה מאוד קשה לי. ב-1994 אמרתי לעצמי שלשם אני לא חוזרת, נקודה. אחרי המפגש עם הבמאית עשיתי פסיק במקום נקודה והמשכתי משם. אף אחד לא אמר לי שזה יהיה קל ושלא יהיו דמעות. בסרט הזה אין איפור. המסר מועבר מלב אל לב, מנפש אל נפש. בלי פוליטיקה. אני הצינור שמעביר את הסיפור. יש לי בבטן פרפרים בגודל של פיל כשאני חושבת עליו".

הסרט הוקרן עד כה בפסטיבלים רבים ברחבי העולם, וביניהם פסטיבל הסרטים היהודים בוורשה, שהתקיים לפני חודש בארה"ב. "אנשים לא הפסיקו להתקשר אחרי ההקרנה", מספרת פצינץ בהתרגשות. "אנשים זרים מכל רחבי הארץ נתנו לי הרבה מחמאות, חיזוקים חיוביים ואהבה. אני לא צריכה לעשות פרסום לחום של העם היהודי, אבל קיבלתי הרבה חיבוקים במלים וחיבוק מעם ישראל. אמרו לי: טוב שאת אתנו. זה מאוד אנושי, מאוד יפה ומאוד נקי. המסר הועבר כמו שרציתי. לא רציתי להתעסק עם פוליטיקה או עם פרסום, אלא פשוט להציג סיפור אנושי - אדם מול אדם. הסרט הגיע למקומות שאני לא ידעתי עליהם. גיליתי שההחלטה שלי לעלות לארץ היתה החלטה מאוד נכונה. זה הבית שלי". 

בתה סטלה חיה כאן כישראלית גאה ושירתה כקצינה בחיל האוויר. מי שעד גיל 11 גדלה בסרייבו כחצי נוצרייה וחצי מוסלמית, הבינה עם פרוץ המלחמה עד כמה מצבה מסובך. לאחר עליית המשפחה ארצה סטלה מצאה שקט יחסי בחינוך הדתי שניתן לה באולפנת חורב. אלא  שלקראת גיוסה לצה"ל ניערה את אמונתה ונהפכה לקצינה חילונית. גם היום חלומותיה נטועים בעולם החילוני: היא עברה לתל אביב והשתלבה בלימודי משחק בסטודיו ניסן נתיב

"אני מתכננת להוציא לאור ספר", אומרת שרה, "לספר את הסיפור להוציא אותו לעולם. חשוב לי שהמסר יעבור הלאה. נתתי המון הרצאות בחיים שלי, וכתיבה היא מה שנשאר. אני מאמינה שיש מספיק מקום לכולם ואפשר לחיות באחווה ובשלום. אני יודעת שזה נשמע קצת פנטזיה וקצת ילדותי אבל אני מאמינה בזה. לכל אדם יש בסיס חיובי. עם המוטיבציה הנכונה, הוא יוציא מעצמו את הטוב. הכל בזמן שלו. חשוב שלאדם יהיו מטרות וחלומות" .

כתבה: כרמית ספיר -ויץ
לתגובות: editor@bac.org.il

Model.Data.ShopItem : 0 6