שמור, זכור, אהוב

מוני אנדר
15.06.09

ההפגנות בירושלים לא נולדו מתוך כאב אמיתי על חילול השבת, אלא מתוך רצון לבדוק את עמידותו של ראש העירייה החדש בלחצים חרדיים. איך בכל זאת אפשר להגן על היום הקדוש? מוני אנדר

 

 
 

אמר ינאי המלך לאשתו לפני מותו: "אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין. אלא מן הצבועים שדומים לפרושין - שמעשיהם מעשה זמרי, ומבקשים שכר כפנחס" (מסכת סוטה, דף כ"ב, עמוד ב').

 

לפני שבוע שוחחתי בטלפון עם אחד העיתונאים הבכירים בתקשורת הישראלית. אותו עיתונאי הוא גם תושב אחת השכונות האחרונות שעדיין נחשבות "מעוז חילוני" בירושלים, ובין היתר נסובה השיחה גם על אירועי פתיחת חניון ספרא והמחאה החרדית הפרובוקטיבית שהם גררו. "תגיד", הוא שאל, "הם לא מבינים שהתנהלות אלימה כזו רק גורמת לאנשים כמונו להתרחק מהיהדות והחרדים?". "מבינים מצוין", עניתי, "רק שזה מעניין אותם בערך כמו הדאגה האמיתית שלהם לשמירת השבת".

 

אצלנו הכל בסדר

לטובת מי שלא עקב אחרי אירועי השבת האחרונים בבירה, נספר ששוב הצליח קומץ עסקנים, יועצי אחיתופל ו"רבנים" מן הגורן ומן היקב להוכיח במחי טיטולים ספוגים במיוחד כי אבן אחת שהשליך טיפש לים, גם מאה חכמים לא יצליחו להוציא.

אתה יכול להקדיש מיליוני דולרים ומאות אלפי שעות של חשיבה יצירתית, אנרגיה ורצון טוב כדי לנסות להוכיח לבעלי "העגלה הריקה" המיתולוגית שדרכיה של היהדות הן דרכי נועם, ש"חושך מגרשים באור", ש"כולנו יהודים - עם כל הלב לכל אחד" ועוד שאר סיסמאות המודבקות על פגוש האוטו שלפניכם. כולם ילכו לפח באחר צהריים שבתי של פורענות ליד שריד בית מקדשנו, אותו אחד שנחרב בגלל שנאת חינם.

 

טוב, יגיד הקורא המתחזק, מותר לחרדים להפגין נגד חילול שבת פומבי בעיר הקודש. יש קווים אדומים שלא חוצים, וגם בדמוקרטיה מותר לערוך מפגני כוח. אבל הבעיה היא שלאותם מפגינים חרדים ממש לא אכפת מחילול השבת של אחיהם "הציוינים". כשנוח להם, כל מה שמעניין אותם נתחם ברחובות שכונות הקודש. פאבים שוקקי חיים בתלפיות? לא קשור אלינו. עשרים אלף איש במשחק של בית"ר באיצטדיון טדי? זאת לא בעיה שלנו. אלפי בני נוער משועממים מחפשים ריגושים בכיכר החתולות? זה בגלל החינוך החילוני. אצלנו הכל בסדר, ותודה ששאלתם.

 

גם הפעם לא היה מדובר בכאב לב אמיתי של המפגינים על אחיהם, התינוקות שנשבו, שמגיעים ברכב כדי להתפעם מתשעת קביה של העיר העתיקה במקום ללמוד פרקי אבות עם הילדים בבית הכנסת. פשוט מישהו זיהה שם את העימות האחרון כפלטפורמה לבדיקת עמידותו של ראש העירייה החדש בלחצים חרדיים, ובן רגע כל נער זב חוטם זנח את גמרת עונג השבת שלו ומיהר להגן על דמותה ההיסטורית של עיר הקודש מידי ה"ניאו-נאצים", שוטרי משטרת ישראל.  

 

בלי אשפה בוערת

יש גם חרדים אמיתיים. כאלה שחשים כאב אמיתי על צביון השבת של אחיהם שאינם שומרי תורה ומצוות, ולא משנה אם זה קורה בחניון ספרא, בפסטיבל בומבמלה בחוף ניצנים או בחוף שרתון בתל אביב. אבל בגלל שבאמת כואב להם, הם לעולם לא יחשבו לנקוט בדרכים האלימות של אחיהם האופורטוניסטים. הם יחשבו לעצמם: מה עוד ניתן לעשות כדי לאחות את הקרע והשסע? איך אפשר ליחצ"ן בצורה יפה יותר את היהדות במציאות של ימינו? ואיפה טעינו כשלא הצלחנו להראות את יופייה של היהדות האמיתית, והשארנו את הבמה לשלל עבריינים במסווה של לוחמי קודש? 

 

 
 

ואגב, לתשומת לב מג"די האבנים ומחט"י הטיטולים: בעיר אילת פתוחה חנות מיני-מרקט האגס במתכונת 24/7. החנות מהווה מוקד לחילולי שבת ומקום מפגש למי שמחפשים חנות במשך הלילה. לפני שנתיים נוצר קשר בין בעל החנות לבין רב השכונה, ונבקע סדק בחומת החנות: הרב שכנע את בעל החנות למכור את החמץ ולהסיר מהמדפים את כל מוצרי החמץ בפסח.

ביום שישי האחרון התקשר בעל המינימרקט והודיע לרב כי החנות - שמעולם לא היתה לה דלת כיוון שמעולם לא נסגרה, וגם ביום הכיפורים היו מעמידים שומר בפתח החנות - תשמור על קדושת השבת ותיסגר בימי שישי אחרי הצהריים. ככה סתם, בלי פחי אשפה בוערים, בלי שוטרים פצועים, בלי כותרות ראשיות בתקשורת. רק עם אהבה.

עוד בבית אבי חי