אני שונא משמע אני קיים

שהרה בלאו
29.07.09

ממתי הפכה השנאה לחלק משמעותי מהגדרת הזהות שלנו? שהרה בלאו

היהודים היו תמיד טובים מאוד בשנאה עצמית. פה, בארץ, השנאה הפכה למגדיר זהות משמעותי מאוד בישראליות, מעין "אמור לי את מי אתה שונא ואומר לך מי אתה". ימנים, שמאלנים, חילונים ודתיים - כולם שונאים. אם אתה שונא את ביילין, אתה ימני; שונא את כצ'לה? אתה שמאלני. תחושה שלי היא שברמה הקבוצתית, הדברים נעשים קשים יותר משנה לשנה. לצערי הרב, זה משום שהשנאה הפכה למגדיר הזהות המרכזי.

 

כמעט שאין גושים גדולים. יש גושישים קטנים. תתי-הקבוצות, הפילוג, ההתפצלויות והזהות הפריכה - כל אלה מולידים חוסר בהירות, ומה שמגדיר את אותן תתי-קבוצות הוא השנאה. נראה ששנאה לשמה הפכה לחלק מהגדרת התפקיד. באיזשהו מקום פרדוקסלי, השנאה הפכה לגורם מאחד. אין כמו לצאת עם שנאה מול גורם שנוא. אתה מגיש חלק ממשהו. השנאה כלפי בני אדם, גופים, זרמים או דעות הפכה לדבק. "אני שונא את זה", משמע, "זה מגדיר אותי".

 

המצב הזה טבוע בנו עמוק, והוא הולך ומתגבר. בגלל התפוררות החברה לתתי-זרמים, הדברים לא מוחלטים. פתח מילוט? אני לא יודעת אם אפשר להפחית שנאה, אבל אפשר להפחית את עוצמת הלהבות. אם נהיה שלמים יותר כחברה, נגיע למקום שבו לא נזדקק לשנאה והיא תלך ותגווע. אני פסימית מפני שאני מודעת לכך שיש משהו מרגש בשנאה. אנשים מתקשים להשלים זה עם זה אחרי שנים כי אולי יש משהו בשנאה שמשמר אותם. קשה לוותר על שנאה, אבל חייבים להפחית מעוצמתה. אנחנו צריכים לברר טוב יותר את הזהות שלנו. בעיני, זה המקום של תשעה באב - להגיע לבירורים חברתיים פנימיים.  

עוד בבית אבי חי