להפליג אל העבר

02.09.09

מערכת החינוך הישראלית נראית כספינה ללא קברניט וללא כיוון? פתרון אפשרי ניתן למצוא, באופן מפתיע, דווקא אצל הגנרל הגרמני רומל

 
אני אנווט. המורה נתניהו בפתיחת שנת הלימודים.
 צילומים: פלאש 90
כל מי שהיה נכנס לחדר האוכל במוצב, היה יכול לקרוא מן הקיר: "המטרה - הגנה על יישובי הצפון". לא היה חייל אחד בפלוגה שלא הכיר את היעד. כך הפכו כלל הפעולות במוצב לכאלה שתכליתן להשיג את המטרה הזו. בבסיס התנהלותה של מערכת גדולה כמערכת הביטחון עומדת הגדרת המטרה לכלל הפועלים בה. הכישלונות בחזית הצפון במלחמת לבנון השנייה נבעו בדיוק מגורם זה: אי הגדרת המטרה.

מבחינה תקציבית, שנייה למערכת הביטחון בישראל רק מערכת החינוך. אם בצה"ל מצליחים מעת לעת להבהיר לחיילים את מטרות מכונת המלחמה, אין כך הדבר במערכת החינוך. רק לאחרונה התבטא גדעון סער כי אין ביכולתו להסיט כלי שיט עצום כספינת החינוך במאה ושמונים מעלות. "אתחיל בחמש", אמר.

סטייה של חמש מעלות או של מאה ושמונים - מה זה משנה כאשר לקברניט שעל ההגה כלל אין יעד? מה רוצה מעצמה מערכת החינוך? לשם מה היא מוציאה מיליארדים מדי שנה? האם, כנובע משמה, היא בכלל מתיימרת לחנך? בכל הקשור לחינוך והשכלה, נראה שאין לנו מושג מה אנחנו רוצים מעצמנו.

מדוע אין למערכת החינוך יעד? מאותה סיבה שבגינה אין לישראל חוקה. אנחנו לא באמת עם, אלא ממש כמו בתקופת השופטים, אוסף שבטים פרועים המאוגדים רק בשל סכנה חיצונית. אך האם באמת לא ניתן להסכים על דבר? האם אין באפשרותם של הפלגים להסכים על עניין אחד ולחתור להשגתו? כנראה שלא.

לכן, בתי הספר בימינו נראים כמעונות יום לילדים ונערים. מטרתם היא שמירה על דור ההמשך במסגרת כלשהי. אם במקרה נופלת על הילד איזו תובנה או איזה לוח כפל - מה טוב. ואם כבר יש הגדרת משימה, הרי היא מקומית ואין יד המכוונת מלמעלה.

"באיזו דרך עלי לבחור?", שאלה עליסה.
"השאלה לאן ברצונך להגיע", השיב החתול
("עליסה בארץ הפלאות")

 
דווקא בספרי ההיסטוריה נתקלתי בעיקרון שאולי יוכל לסייע בפתרון הבעיה. אקדים ואספר כי בשנים 1942-1941 הוחלפו בזה אחר זה גנרלים אנגלים שכשלו בניסיונות לצוד את שועל המדבר הגרמני, ארווין רומל. מה היה סוד הצלחתו של רומל? ובכן, בין היתר, הדרך שבה הפעיל את "הקורפוס האפריקני" בשיטת "פקודת המשימה". עיקרון זה נתן מענה לבעיה פילוסופית - בעיית ההתמודדות עם הכאוס. במקרה הזה, ההתמודדות עם התוהו ובוהו של שדה הקרב. הגרמנים, למעשה, השלימו עם העובדה כי לא ניתן לשלוט בו, ולכן החליטו כי הפיקוד העליון יוריד לדרגי הביניים פקודה אחת ובה מטרת הקרב, ודרך הביצוע תינתן לשיקול הדרגים הנמוכים. בפשטות, החיילים קיבלו את כוונות הפיקוד, שסמך על יכולת האלתור וכושר השיפוט שלהם לגבי תנאי הקרב המשתנים.

לעומת רומל, ניסו יריביו האנגלים לשלוט בהתפתחויות בשדה המערכה על ידי פקודות שנפרטו לפרטי פרטים בטרם קרב. הקצינים והחיילים הזוטרים לא הורשו כלל לסטות מהם. כמו כן, יוזמה אישית היתה אסורה בהחלט וההכשרה הדגישה את הציות העיוור להוראות. בהפשטה גסה, זו כנראה התשובה העיקרית לשאלה מדוע נכשלו האנגלים במשך זמן רב מדי מול הקורפוס הגרמני הקטן. הפיקוד הגרמני היה פיקוד "מונחה משימה", שמטרתו היתה מוגדרת ובהירה. הדרך להשגתה ניתנה בידי הדרגים הזוטרים.

דוגמה קלאסית זו, של פתרון פילוסופי לבעיה מעשית בשטח, מזכירה לי את מצב החינוך היום. אם נבדוק, נגלה כי רוח החינוך הישראלי, "פקודת המבצע" שלו, נשכחה. במקומה קיבלנו שרי חינוך המתחלפים מדי שנה ומגזרים שכל אחד מושך לכיוון אחר.

תשאלו, מה תכליתו של החינוך, מהי "פקודת המבצע"? ובכן, אני סבור שההגדרה פשוטה: "על מערכת החינוך ליצור בוגרים אשר ישתלבו בחברה הישראלית ויקדמו אותה". זהו. הגדרה עמומה מדי? נכון. אך עלינו לסמוך על הדרגים הזוטרים, ואם איננו יכולים לעשות זאת, עלינו להחליפם.  אם לא ננהג כך, תמשיך להפליג לה טיטאניק שלנו ללא נווט וללא כיוון עד שתתנגש בקרחון אקראי.

כתב: אסף וול 

ערך מוסף, אתר התוכן של בית אבי חי, גאה לסכם שנה ראשונה ברשת. במהלך השנה האחרונה העלינו מאות מאמרים, כתבות ועבודות וידאו. לעיתים היינו ביקורתיים, לפעמים משועשעים, פה ושם מעמיקים ולפרקים הגותיים. השתדלנו לחבר ולהיות מחוברים - לחיים, לרעיונות, לאנשים.
במהלך השנה האחרונה הצטרפו גולשים רבים למעגל הקוראים הקבועים. שמחנו לקבל תגובות רבות ומגוונות. נשמח להמשיך ולקבל מכם
תגובות נוספות.  הצלחנו לעניין גם אתכם? ספרו עלינו לחבריכם.

עוד בבית אבי חי