משתגעים על מרי

מי שיביט היטב במגזר הערבי ובמגזר החרדי, ימצא ביניהם דמיון רב. אין כוונתי רק לענייני גידול זקנים ורדיפת הומואים. ברצוני להצביע על עניין עמוק יותר, הנעוץ בבסיס האידיאולוגיה של שני המגזרים.

בשבוע שעבר הכריזה ועדת המעקב של ערביי ישראל, בפעם המיליון, על איום במרי נגד מדינת ישראל. הסיבה לכך היתה קשורה הפעם למשהו כמו לימודי הנכבה, שירת התקווה או התייקרות חמרי הגלם המשמשים לייצור דאייט כנאפה. המגזר החרדי מיהר אף הוא להכריז על המשך המרי שלו. כשומרי מסורת מובהקים, החליטו הללו להתמיד במסורת בית חשמונאי ובר כוכבא. כאלעזר המכבי שמסר נפשו תחת פילו של אנטיוכוס, אף הם מחרפים נפשם תחת אגזוז המיצובישי.

מדוע הם עושים זאת? בסך הכל, ישראל מהווה עבורם מדינת רווחה, סבירה מאוד ביחס לחלופות. העניין ברור לכל מי שינסה לדמיין חרדים מתפרעים בכל מדינה אחרת בשל פתיחת חניון. גם תנאי הביטוח הלאומי וחופש הביטוי אצל שכנות כסוריה וכמצרים, למשל, נוקשים מעט עבור הערבים הכמהים לביטול המשטר הציוני. אז מה מקור הלהט האינסופי להתרסה אלימה נגד סמלי המדינה? לדעתי התשובה נעוצה, כרגיל, לא בחברה - אלא בפסיכולוגיה של הפרטים המרכיבים אותה.

הפרט, כידוע, זקוק למשמעות. "מי שאבדה אמונתו בעתיד, בטלה גם אחיזתו הרוחנית", כך על פי ויקטור פרנקל. התרבויות הערבית והחרדית מתקיימות לטובת עתיד אוטופי, שיום אחד בוא יבוא. העתיד הבלתי מושג והבלתי אפשרי מחזק את האידיאולוגיות הנ"ל באמצעות ביאת המשיח או הקמת חליפות איסלאמית. עבור הערבים עוד יגיעו ימים שבהם ישובו לאחוזותיהם המפוארות אחרי שיסיימו לגרש את כל היהודים וההומואים ולאסלם את שאר הכופרים. החרדים יקומו עם בוא המשיח, יקימו מדינת הלכה דקה לאחר שיסיימו לגרש את היהודים הרפורמים ואת ההומואים, ויחזירו בתשובה את שאר החילונים. שווה לכולנו לחכות. אבל מה עד אז?

זה מה יש

עד שאלוהים יביא את המשיח, או את הניצחון, אין הרבה לעשות. לא להמציא תרופות, לא להגיע להישגים בתחום התרבות, לא לזכות בפרסי נובל. המשמעות היחידה שיש בנמצא טמונה בהתנגדות לזרם הפועל, המבצע. מי שפועל, עושה גם טעויות. וכך אפשר להתלונן ולייבב על מעשיו העושקים. להתקרבן. ההתקרבנות היא אבן היסוד של המגזר הערבי ושל המגזר החרדי. מי שיאמר זאת בפה מלא יזכה בכינוי "אנטישמי" או "גזען" - תלוי במגזר. השיטה החרדית-ערבית קבעונית (דטרמניסטית) כמעט לגמרי. היא מצפה לגאולה מבחוץ, זו שנקבעה מראש בידי היושב במרומים (מָכְּתוּבּ). מולה ניצבת דרך הפעולה הציונית, שלפחות באידיאל שלה, סומכת על יכולתה העצמית להביא לשינוי הנסיבות (אקזיסטנציאליסטית).

מאותה סיבה בדיוק, נסיונות המתנגדים להוכיח את צדקתם לעולם לא יצביעו על הישגים עצמאיים אלא רק על כישלון הציונות. מדוע? הרי הם יכולים להגשים את חלומם באיראן, בעזה או בבית שמש. אלא ששם הם נכשלים. מי אשם? ניחשתם נכון. הציונים.

לכן אני מציע לשני המגזרים לחשוב פעמיים לפני הטחת האשמות הקבועות במדינה. דעו, גם לנו קשה. גם לנו, האשכנזים הלבנים והציונים, יש משכנתא, אבטלה, כביסה שמסריחה במייבש וילד היפראקטיבי. אבל רובנו לא מאשימים את הציונים בכך. גם לא את האמריקאים ואפילו לא את נבוכדנצאר. מי שמעוניין להתקדם חייב לאמץ כלל אחד פשוט. כך ניסח אותו אחד מגדולי ההוגים בישראל שבמקרה היה אפסנאי ביחידתי: "אחי, זה מה יש ועם זה ננצח".

כתב: אסף וול 

ערך מוסף, אתר התוכן של בית אבי חי, גאה לסכם שנה ראשונה ברשת. במהלך השנה האחרונה העלינו מאות מאמרים, כתבות ועבודות וידאו. לעיתים היינו ביקורתיים, לפעמים משועשעים, פה ושם מעמיקים ולפרקים הגותיים. השתדלנו לחבר ולהיות מחוברים - לחיים, לרעיונות, לאנשים.
במהלך השנה האחרונה הצטרפו גולשים רבים למעגל הקוראים הקבועים. שמחנו לקבל תגובות רבות ומגוונות. נשמח להמשיך ולקבל מכם תגובות נוספות.  הצלחנו לעניין גם אתכם? ספרו עלינו לחבריכם.

Model.Data.ShopItem : 0 6