זרים בקרבנו

מוני אנדר לא מתרגש מתחינתם של העובדים הזרים להישאר בישראל, ומשוכנע שהמאבק הטארגי וחסר המנצחים למענם הוא ניסיון לדחוק לשוליים את הערכים היהודיים של ישראל

המהומה התקשורתית בעניין גירוש העובדים הבלתי חוקיים נראית תמוהה למדי. כל מדינה בעולם נלחמת בעובדים בלתי חוקיים ופועלת לגירושם. כולנו מכירים את נחת זרועה של משטרת ההגירה בארה"ב, מדינת המהגרים והפועלים הזרים הגדולה בעולם, ואת מדיניותה הקשה כלפי אלה שמפרים את החוק. כל מי שנחת פעם בשדה התעופה JFK  מכיר את תחושת הפחד והרעד הקל בגב פן חלה טעות כלשהי במסמכי הוויזה שלו , שתגרור פגישה אינטימית עם שוטרי ההגירה. אדם ששוהה בארה"ב שלא כחוק עלול למצוא את עצמו נרקב חודשים בכלא, ובסוף התהליך מגורש מהמדינה. אז על מה קמה הצעקה?

 

אתה מקשיב לטיעונים והם נשמעים מאולצים או דמגוגיים. "המדינה היא שהביאה אותם לכאן". נכון, הם קיבלו היתר שהייה ועבודה לזמן מוגבל, ואחר כך היה עליהם לחזור למולדתם. "הם התרגלו לרמת חיים גבוהה". תירוץ נהדר לברנרד מיידוף. "איך יהודים שסבלו גירוש יכולים לגרש אחרים?". אנחנו היינו אזרחים שלווים במדינות שבהן התגוררנו וגורשנו סתם כך, מתוך שנאה. כאן מדובר בעובדים בלתי חוקיים.

 

לפני כמה שבועות התברר כי מאחורי המהומה התקשורתית שהתרחשה לפני מועד קבלת החלטת הגירוש הקודמת עמד קמפיין מאורגן, במימון כסף אירופי. עיון מדוקדק יותר מגלה מכנה משותף לגופים שמובילים את המאבק. הם שואפים לקעקע את אופייה של המדינה כמדינה יהודית, לדחוק לשוליים את הערכים היהודיים המסורתיים ולהשליט ערכים אוניברסליים מערביים.

 

פתאום הכול מתבהר. המאבק אינו על גורלם של העובדים הזרים, אלא על יהודיותה של המדינה. הצפת המדינה בבליל של גויים משרתת את השאיפה הפנימית של אותם גורמים. ככל שיהיו כאן יותר גויים, אפשר יהיה לתבוע בשמם הפעלת תחבורה ציבורית ופתיחת בתי עסק בשבתות, עריכת נישואים אזרחיים, הכללת דתות זרות בתכניות הלימודים, הכרה בגיורים פיקטיביים, העלאת גויים גמורים ורישומם כיהודים ועוד ועוד.

 הפגנה נגד גירוש ילדי עובדים זרים. צילום: פלאש 90
 



מרוקנים את החברה הישראלית מנשמתה היהודית
איננו מודעים די הצורך לעוצמת המתקפה ולזרועותיה הרבות והמפותלות. כמה תחקירים שנעשו זה מקרוב מגלים כי מאות גופים מקבלים מימון בהיקפים עצומים מהאיחוד האירופי ומגורמים זרים אחרים, מתוך כוונה פנימית לרוקן את החברה הישראלית מנשמתה היהודית ולהפוך אותה לעוד דמוקרטיה מערבית, נטולת זהות ומשמעות.

 

כאן הם נאבקים למען זכויות אדם, שם נגד ה'כיבוש', בזירה שלישית הם פועלים להחדרת רפורמות לדת ישראל, בזירה הרביעית הם נלחמים בבתי הדין הרבניים, בזירה חמישית הם תומכים בספרים ובסרטים המשרתים את השקפתם (למשל, אייל סיון וסרטו JAFFA). והכול למען במטרת על אחת – להביא לידי כך שבסופו של דבר לא תהיה כאן מדינה יהודית.

והנה פתאום נכנס טוויסט לעלילה. לא עוד פועלי בנין סינים, חקלאים מתאילנד או מטפלים סיעודיים מהפיליפינים. פתאום מדובר  ב"ילדים משלנו". הם לומדים בעירוני ג' או במקיף רוגוזין, צופים בערוץ הילדים (עד כמה שאפשר להתגאות בזה), משחקים בגינות הציבוריות עם שאר הילדים ומתראיינים בעברית צחה לכל כלי תקשורת אפשרי. מעניין שפתאום לא כל כך שומעים את כל אבירי המוסר כמו המועצה לשלום הילד ודומותיה, שיודעים להביע שאט נפש עמוק מהשימוש הציני/פוליטי/ מסחרי/דתי שעושים בילדים מהמגזרים הלא נכונים כשאלה מופיעים בתקשורת בנושאים שנויים במחלוקת.

 

סיפור בלי מנצחים
ולמרות כל שנכתב כאן, הלב באמת כואב. שלא תטעו. אין אחד ששמח לראות ילד שחי פה או בכל מקום אחר כמה שנים טובות ונאלץ להתנתק מהכל ולעבור לעתיד אחר. עתיד שככל הנראה גם יהיה פחות מוצלח ואטרקטיבי מהעבר שהיה לו פה. אבל אין גם אחד ששמח על גורלם של מאות מיליוני ילדים שחיים, עד כמה שאפשר לקרוא לזה חיים, במדינות רעבות, חולות, אלימות, וחסרות כל מושג בסיסי בזכויות אדם, במיוחד אם הוא מתחת לגובה של מטר ושלושים.

 

אין מנצחים בסיפור הזה. רק קורבנות טראגיים של הנסיבות, והבנה כי גם אנחנו עם כל הרצון הטוב והנכונות לא יכולים לפתור את הבעיות של כל העולם. בקושי את נפשנו הצלנו. נותר רק להתפלל ולקוות כי קרוב היום שבו בכל היקום "לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות - שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצוין כעפר"  - התיאור של הרמב"ם לימות המשיח. 

עוד בבית אבי חי