תקציר העלילה

27.10.09

אימא סדיסטית או עלילת דם? מקרה האם החשודה בהרעבת בנה מסרב לרדת מהכותרות, הבמאי רון עופר נודד בין הסיפורים הסותרים. ראשומון ישראלי

 

 האם במלך דיון בבית המשפט. צילום: פלאש 90
 

בשנים האחרונות עבדתי על סדרה של שלושה סרטים תיעודיים על החברה החרדית בישראל. בשעה שרבים מהישראלים מרגישים שהחברה החרדית מרגיזה אותם או מאיימת עליהם, הרגשתי שיש לחרדים משהו שחסר לי. אולי הייתה זו הקהילתיות החרדית, אולי האמונה הבלתי מתפשרת, החיים מתוך סדר עדיפויות ברור, הלמדנות, ההתרסה נגד החברה הקפיטליסטית או השורשיות העמוקה. רציתי לראות מקרוב אם החברה הזו נותנת לחבריה מענה אמיתי לחסרים שאותם אני מרגיש.

כששמעתי יום אחד ברדיו כי אם חרדית מקהילת נטורי קרתא חשודה בהרעבת בנה, חוויתי תחושה של מחנק. כאבא לילדים קטנים הרגשתי שמה שאני שומע מערער על הבטוח ביותר ומאיים על הפגיע מכל. כעבור ימים ספורים, כשהקהילה החרדית עמדה כמעט כאיש אחד לצדה של האם, חשבתי שמשהו חייב להיות פגום מן היסוד בחברה שלא מסוגלת לבדוק את עצמה או להטיל ספק בחבריה, ובמקום זה מגיבה באלימות. הרגשתי שההזדהות שלי איתה הייתה כלא הייתה.

 

בד בבד החלה החברה החילונית לרקום סיפור משל עצמה. הכותרת "האם המרעיבה" החלה להתנוסס בתקשורת, והטוקבקים החרו-החזיקו אחרי הכותרות וייצרו תמונה מעוותת של חברה פגאנית ואלימה, שאין בה אהבת אם. נשארתי תקוע בין שתי עלילות דם המוטחות זו בזו - האחת מספרת על רופאים צמאי דם והשנייה על אימהות סדיסטיות בחסות הקהילה. במרחב גיאוגרפי קטן כל כך מתקיימים שני סיפורים כל כך סותרים, ונדמה שאין סיכוי להפגיש בין הסיפורים או בין מספריהם.

 

החלטתי שלא לתת שם לסרט הקצר שעשיתי. כל שם שהייתי נותן היה מפרש את הסיפורים ששמעתי ונוקט עמדה כלפיהם. על הדי.וי.די שמסרתי כתבתי רק את האות האנגלית M"".
 

עוד בבית אבי חי