רשת בלי ביטחון

החרם שהוטל לאחרונה בידי הרבנים החרדיים על האתרים החרדיים ברשת חושף את האיום העיקרי שמציב האינטרנט בפני החרדים. בכרוז תחת הכותרת "דעת תורה ואזהרה חמור" החתום בידי כל הרבנים המרכזיים, שבימים כתיקונם לא נמנעים ממריבות פנימיות וקשה להושיב ולו שלושה מהם יחד, נכתב:

    והנה לאחרונה הגדילו לעשות תחנות אינטרנט ´חרדיות´ שמוציאים לחוץ כל מיני חדשות ורכילויות והוצאת שם רע על הציבור החרדי.   ומפיצים איסורי לה"ר ורכילות, שקרים וטומאה נוראה של תועבות לאלפים ולרבבות, והדבר נעשה כהפקר ממש... ולאשר ישנם אנשים שנכשלים במצודתם ומשתפים עמם פעולה, באנו בזה להזהיר באזהרה חמורה שלא להסתכל בתחנות אלו, ולא לשתף אתם פעולה, ושלא יפרסמו בהם יחידים, ארגונים וחברות שום פרסומת.

מכל סבך האיומים שהאינטרנט מציב בפני החרדיות המסתגרת בחרו הרבנים דווקא להתמקד באתרים החרדים. לא אתרי מידע מהתרבות הגבוהה או בידור פופולרי מהתרבות הנמוכה, העלולים לפתות את הצעירים למידע שהוסתר מהם עד כה, ואף לא אתרי היכרויות ורשתות חברתיות העלולים לערער מן היסוד את חומות ההפרדה החברתיות; אתרים חרדיים פנימיים הם המסכנים יותר מכל את החברה החרדית. בניסיון להתחקות אחר איום זה נזדקק לתיאור קצר של תולדות האתרים החרדיים.

בראשית הייתה החתרנות. ב-2002 הוקם הפורום החרדי הראשון ברשת, תחת השם "בחדרי חרדים". החרדים ברובם עדיין לא נחשפו לאינטרנט, וגולשי הפורום חוו עצמם כמיעוט פורץ דרך. בחסות הדמוקרטיה האינטרנטית והכתיבה האנונימית יצרו הגולשים החרדים שיח ביקורתי, חופשי מפיקוח ההיררכיות הרבניות, שדן ללא משוא פנים בבעיות הציבוריות החרדית: למן בירורי פרשיות היסטוריות כואבות, דרך סכסוכים פנימיים, ועד למצוקות כגון גזענות עדתית והטרדות מיניות. לפורום המרכזי הצטרפו במשך השנים פורומים נוספים, ויחד יצרו את אחד ממוקדי האינטרנט התוססים והנצפים ביותר בישראל.

והארץ הייתה תוהו ובוהו. עם הדמוקרטיה באה גם האנרכיה. ככל שגברה החשיפה החרדית לאינטרנט כך גם הצטרפו יותר ויותר גולשים ל"בחדרי חרדים". במידה שהאינטרנט ככלי שוויוני אנטי-היררכי במהותו יצר מקום חופשי מאימת הרבנים, הרי באותה מידה הלכה והתבררה הפגיעות של השיח האינטרנטי לאלימות מילולית ולמציצנות. בשם ערך חשיפת מעללי העסקנים והרבנים אפשרו מנהלי הפורום לגולשים להשמיץ כאוות נפשם כל מה שזז. מעל התוהו ובוהו ששרר בפורום ריחפה השאלה המציקה: בשם מה מבקשים הגולשים לפרוק עול הרבנים מעליהם? בשם ערכים כביקורתיות, השכלה, תעסוקה ראויה, אזרחות תקינה בישראל ובתפוצות? או בשם החירות לעשות ככל שירצה האדם ללא הגבלות מצד האליטה התורנית?  כך לדוגמא היה ניתן לזהות כי הביקורתיים והלמדנים שמבין המשתתפים חשו מבוכה ואף סלידה אנינה לנוכח הגולשים שדרשו מהרבנים להפסיק להחרים את ההופעות הוולגריות של הזמר-ליצן-בדרן "החרדי" ליפא שמלצר. דומה היה כי הגולשים החרדים גילו לפתע את עוצמתם של ערכי השוויון והחירות, אך אינם יודעים לעת עתה מה לכל הרוחות עושים איתם ועם עצמם.

כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים אמר קהלת (א, ח). לאחר שני השלבים הראשונים, החתרנות והוולגריות, בא השלב השלישי והבלתי נמנע: ההתמסדות. מנהלי הפורום ראו כי רבים הם הגולשים וכי טוב הפורום לתעשיית הפרסום, והחליטו למסדו. "בחדרי חרדים", שהיה במקורו פורום יחיד בתוך רשת הפורומים "הייד פארק", הפך לאתר שאיגד בתוכו רשת פורומים לצד כתבות וראיונות מצולמים. מנהלי הפורום יצאו מהמחתרת וחשפו עצמם בכדי לשכנע את המנהיגות החרדית לשתף עימם פעולה. ואכן, ארגונים חרדים ואף מפלגת יהדות התורה בבחירות האחרונות החלו במסעות פרסום באתר. ההתמסדות גררה אחריה צנזור: דיונים ביקורתיים ולחילופין השמצות על העסקונה החרדית נמחקו חיש בידי המנהלים. משקיעים חרדיים שזיהו את הפוטנציאל הטמון באינטרנט הקימו אתרים מתחרים שנשאו את השמות 'אתרוג', 'חרדים', 'כיכר השבת', 'קוגל', ואחרים.

 דווקא לאור תהליך ההתמסדות והביות שעברו האתרים החרדיים, מתעוררת ביתר שאת שאלת העיתוי והמניעים של החרם: למה דווקא כשדומה היה שהפרצה הוכשרה בעזרת אתרים ממסדיים בחרו הרבנים להכות בחרם גורף? כתמיד במקרים כאלו, התשובה מורכבת משילוב של אינטרסים כלכליים-כוחניים יחד עם שאלות היורדות לשורשי האידיאולוגיה החרדית. ראשית יש לציין את הפרדוקס כי כל עוד היו האתרים החרדיים נאמנים למגמתם החתרנית, הרי מטבע הדברים לא הייתה למנהיגות הרבנית יכולת לאיים עליהם. תשוקתם של הכותבים והמנהלים להכרה חברתית מצד אותו ממסד חרדי שבו נלחמו בראשית דרכם, שלא לדבר על התחרות על לב המפרסמים, היא זאת שהפכה אותם לפגיעים לאיומים, לזריקת ילדיהם מהישיבות ולחרם כלכלי.

אך אם ננסה לחתור מעבר לשכבת הקשרים הכלכליים בין התמסדות הפורומים שחשפה אותם לפגיעות חברתית לבין עיתוי החרם, נוכל להפיק כמה לקחים באשר לאופני תפקודן של ההיררכיות הרבניות וללמוד על מקורות כוחן ומוקדי חולשתן. הדרך החרדית המסורתית במאבק במודרניות נהגה תמיד בשיטת "מוטב שיהיו מזידין ואל יהיו שוגגין". היינו, הרבנים שומרים מצידם על רף הדרישות הגבוה, ולא אכפת להם מהמון העם הנאנק מהמתח בין הדרישות הבלתי-ריאליות לבין חייו. כל עוד לא מדובר באליטות התורניות, וכל עוד הסוטים מודים בחטאם ואינם מערערים אידיאולוגית על סמכות הרבנים, אין בכך איום על עיקרי החרדיות. על כן מעדיפים הרבנים כיום שהחרדים יגלשו באינטרנט מתוך נקיפות מצפון מאשר שיפרצו הגדרות ויוכשר האינטרנט בפומבי. מכאן שדווקא ההכרה החברתית שמשתתפי הפורומים תבעו מהרבנים היא שעוררה אותם לחרם.

מאליהם עולים כאן הניגודים בין התודעה העצמית החרדית לבין התפיסות הנפוצות על החרדיות בתקשורת החילונית. לעומת החוקרים והעיתונאים הרואים את המתירנות והתרבות הנמוכה כאיום העיקרי על החרדיות, הרי הרבנים מסרבים להתרגש מחטאים למיניהם ושומרים את חרמותיהם אך ורק לאלו המערערים על עצם סמכותם הערכית. זאת ועוד, מתברר כי יותר משהרבנים שולטים דרך חרמות מפורשים הרי הם מחזיקים ב"הון תרבותי" שעצם מניעתו הפוטנציאלית מהווה איום על מתנגדיהם. איום זריקת ילדים מהמוסדות החרדיים האליטיסטיים מאיים דווקא על שכבת החרדים בעלי המודעות העצמית האידיאולוגית, החושקים בהון התרבותי המצוי באותם מוסדות סלקטיביים. ברור אם כן כי החרדיות תקום או תיפול, לטוב או לרע, על בסיס אמונה או כפירה בשלד הערכי שלה. ללא מודעות אידיאולוגית וכינון היררכיות ערכיות חלופיות אין סיכוי למרד החרדים ברבניהם. במילים אחרות: ערכי החירות והשוויון, היינו, רצונו של האדם לחיות ללא עול, הם נשק דל מדי כנגד המלאי הערכי שבידי הרבנים. בהיעדר ערכי המערב המסורתיים, אמת ומדע, ביקורתיות והיררכיות תרבותיות, אין לתרבות הישראלית מה להציע לחרדים המורדים ברבניהם. ממילא מובן שערך חופש הביטוי לבדו איננו דגל שיכול ללכד סביבו את המאבק על קיומם של האתרים החרדיים.

אהרן רוז הוא בוגר ישיבת בעלזא וסטודנט לתואר שני בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית

לתגובות: editor@bac.org.il