מגדלים באוויר

17.01.10

מפלצת הבטון והזכוכית שנחנכה בדובאי בתחילת החודש היא רק סימפטום קיצוני למחלה מודרנית: האנושות הולכת ומתנתקת מהעולם, אותו היא ממשיכה לזהם כאילו אין מחר. כדי להבין לאן כל זה עשוי להוביל מציע אסף גולן לקרוא שוב את סיפור מגדל בבל

בתחילת השנה האזרחית החדשה השיקה נסיכות הנפט של דובאי את המגדל הגבוה בעולם, "בורג' דובאי". ההר מעשה ידי אדם הזה, הבורג', מתנשא לגובה של 828 מטרים, יש בו 160 קומות (פעמיים וחצי מגדל אייפל), ויצוקה בו כמות בטון שיכלה לחבר, אם היו סוללים ממנה דרך, בין לונדון לנאפולי. בנוסף לכך, כמות הזכוכית שמצפה את הבניין מספיקה לכיסוי 17 מגרשי כדורגל.

 מגדלים באוויר
בורג' דובאי (צילום: אמרה זולט)

נתונים סטטיסטיים אלה כמובן לא הפחידו את השכנה העשירה של דובאי, ערב הסעודית, שהכריזה מיידית כי בכוונתה לבנות מגדל גבוה יותר (המספר שנזרק לחלל האוויר היה 1,100 מטר). לאור ההכרזה הזו ניתן לשער שעוד שליטים מטורפים ברחבי העולם עלולים להצטרף לתחרות ההזויה, ובשם הגאווה הלאומית להתחיל לבנות מגדלי בבל מודרניים. חלקם עוד באמת עלולים לחבר בין שמיים וארץ, ובכך להגשים את החלום העתיק מספר בראשית.

לא הייתי מתייחס ברצינות אל תחרות האגו המטופשת הזו אלמלא הייתי מזהה את אותותיה גם אצלנו. אם להיות ספציפי, נזכרתי במאבק בין תל אביב לרמת גן בשאלה באיזו עיר ייבנה המגדל הגבוה ביותר בארץ. בהתחלה תל אביב ניסתה את לכבוש את הכתר על ידי מגדלים כמו מגדל שלום או בית IBM הישן, אלא שבינתיים ניצחה רמת גן בנוקאאוט עם מפלצת הפלדה שצמחה בצומת עלית (אגב, מגדל גבוה עוד יותר, פרי יוזמתו של דונלד טראמפ, מתוכנן בצד השני של הצומת).

אבל נעזוב את ההשוואות ונעסוק בתוכן. בתופעת המגדל בדובאי ניתן לזהות ייצוג מוגזם של בעיה אנושית עולמית שראוי להרחיב עליה את הדיון: ההתנתקות הגוברת והולכת שלנו כבני אדם ממרחבים טבעיים. בילדותי, למשל, את רוב שעות הפנאי העברנו בחוץ, במשחקי כדורגל ותופסת. היום, לעומת זאת, רוב בני הנוער מעבירים חלק גדול מזמנם החופשי מול המחשב, שקועים בסביבה וירטואלית. מדובר בתהליך ארוך טווח שמתגשם לנגד עינינו, תהליך שהשלכותיו הנפשיות והפיזיות לא נבדקו או נחקרו. חמור מכך, אם נתייחס אל התנ"ך לא רק כחיבור אלוקי אלא גם כמעין ספר זיכרון אנושי קולקטיבי שאוגד את הניסיון של אבותינו הקדומים (כשיטתו של קרל גוסטב יונג), הרי שקשה להתעלם מהאזהרה החריפה שמופיעה בסיפור מגדל בבל.

מעגל חיים מצומצם
בתורה, הסכנה שבמגדל היא כל כך חמורה עד שבורא העולם עצמו מתערב ומונע ממנו לקום. ההתכנסות אל בקעה אחת ואל מגדל אחד מסכנת את הסדר הטבעי של הדברים עד כדי כך שהמציאות עצמה מתקוממת נגדה. התנ"ך בשפתו המיתית לא מסביר מה היא הסכנה הזו. אבל בחינה מפוכחת של התופעה בימנו יכולה לרמוז על כיוון פרשנות אפשרי. כוונתי לנזקים האדירים שהעיור והתיעוש המודרניים הפראיים גורמים לטבע, וגם לנו כבני האדם.

לדעתי, הפגיעה הסביבתית הזו קשורה באופן ישיר להפניית הגב שלנו אל הטבע וההתרכזות במקום אחד. במפלצות הפלדה הגבוהות יש בריחה מהמרחבים הפתוחים ומהטבע שבחוץ, שהרי קומפלקסים כאלו כוללים בתוכם גם מרכזי קניות ואתרי בילוי, גם מקומות עבודה וגם דירות מגורים (רק בתי קברות חסרים למעגל החיים השלם והמצומצם של יושבי המגדלים). אנו בורחים אל מתחמים סגורים, עוצמים את עינינו, ולא לוקחים אחריות על העולם שבו אנו חיים. ההשלכות הרסניות, כשאת ראשיתן אפשר לראות כבר היום בהתמעטות הקרחונים ובשינויי מזג אוויר קיצוניים. מעבר לפגיעה בכדור הארץ, שעשויה להביא לבסוף לחורבן האנושות, לא מן הנמנע שבעתיד יתגלו מחירים פסיכולוגיים משמעותיים לניתוק הזה; למשל, חוסר יכולת לייצר קשרים אמיתיים בין בני אדם והפיכת עולם הרגש לסטרילי לחלוטין.

נקודה נוספת, שהיא לבדה סיבה מספיקה למה לא לבנות מגדלים, היא ההון שמושקע בהם. כמות הכסף שצריך כדי לבנות מגדל היא עצומה. הון עתק נדרש גם כדי לתחזק את המגדל אחרי בנייתו. כל הכסף הזה יכול היה להיות מופנה לשכבות החלשות באוכלוסייה. רק המחשבה על כמות בני האדם שיכולנו לסייע להם אם לא היינו בונים מגדלים צריכה להטות את הכף נגד פרויקטים מהסוג הזה.

אל תבינו לא נכון; גם אני מבין שבעולם מודרני יש לבנות לגובה. אני גם מבין שבלי בנייה כזו כל המדינה תתכסה בבטון ולא יישארו לנו ריאות ירוקות. אלא שיש הבדל עמוק בין עיר תיאורטית שרוב בנייניה הם בני שמונה ועשר קומות לבין התופעה הנוכחית, שכולאת אלפי אנשים במגדלי בבל מודרניים תוך התעלמות מוחלטת מהסביבה. ההבדל הוא בין חיים שפתוחים אל הטבע והמרחב לבין יצירת צורת חיים חדשה (חי-זרית), שמתקיימת לצד העולם ובמנותק ממנו. כתל אביבי מלידה אני יכול להשוות בין תחושתי כילד באזור רחוב המסגר, על החצרות הפתוחות והצמחייה שהיו בו, לבין תחושת המחנק הקלסטרופובית שמשרים עליי מגדלי הפלדה והזכוכית שצומחים שם בשנים האחרונות. פתאום קו הרקיע נסגר באפור-כחול, כשאורות ניאון דולקים בו עוד לפני שקיעת השמש. וזה לא המקום היחיד שבו התרחש שינוי דומה.

ההתכנסות הזו אל מגדלי בטון ואוויר קניונים מטוהר היא סימפטום של מחלה מודרנית. התנתקנו מהעולם שבחוץ, ואנו הורסים אותו כאילו ההרס הזה לא יחזור אלינו בסופו של דבר כבומרנג. ובהקשר המקומי שלנו, הדבר היחיד שבנייה לא שפויה לגובה עשויה לייצר הוא עוד חברה מנותקת, שחיה את הרגע על חשבון המחר ונמצאת בחובות אסטרונומיים. כמו נסיכות דובאי.

הכותב הוא עורך וכתב בעיתון "מקור ראשון"
לתגובות: editor@bac.org.il 

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי

משפחת גלעד - מקנה דקל - נחל הבשור
משפחת גלעד - מקנה דקל - נחל הבשור
מה גורם לחקלאי מהעוטף להישאר בחווה ולישון על המתבן כשמסביב מתנהלים קרבות בלתי פוסקים? בפרק הראשון של ״אדם אדמה״ ירדו שלומי שבן והדיי עפאים לחבל הבשור, לביקור בחוות הבודדים היפהפייה של אייל ואיתמר גלעד, אב ובן שמגדלים כבשים בעוטף כבר 40 שנה, וממשיכים לדאוג לכל כבש וכבש גם בימי המלחמה.
עם: הדיי עפאים, שלומי שבן
מתוך: אדם אדמה
מיוחדים וידאו
10.06.24