רגע של הולדת

כל התחלה חדשה היא קצת כמו יציאת מצרים, כמו לידה: אחרי הכאב מגיעה שמחה מהולה בגעגוע אל עולם שלא יהיה יותר וחרדה גדולה מהעתיד. אלי ויסברט במבט חדש על פרשת השבוע

ראשון
אני עולה על המיטה, ובלי להבין למה או מתי זה התחיל, אני לוחצת בלי שליטה.
כל כך כאב לי, שלא קלטתי בכלל שאלו צירי לחץ.
עד הסוף לא קלטתי שאני יולדת בכלל.
אני יושבת ב-45 מעלות וצועקת שכואב לי ואני לא יכולה יותר,
ובעלי אומר לי "מה לא יכולה?! הראש שלה בחוץ!".
אני שואגת מכאב ולוחצת תוך כדי כך.
אחת שלושים וארבע.
הילדה בחוץ.

(סיפור  הלידה של נטע)

עד הסוף לא קלטתי שאני יולדת בכלל (צילומים: פלאש 90)

שני
יציאת מצרים, כמו לידה - כאבי ההולדה, הדם על הפתח, המעבר דרך כל המים האלה, ואז הים שנסגר מאחור ובדידות.
 
שלישי
"וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע; כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב".

רביעי
מבקשים רחמים, להיות מרוחמים, להתרחם. שתבוא שוב הרחם הגדולה ותעטוף אותנו מפני העולם. אנחנו קוראים אל ההורים שאינם ואל השמים השותקים. חבל רפאים מפעם בטבורנו.
רחמו עלינו.
 


חמישי

לא, חמוד, התינוקת לא תחזור לבטן.
בני ישראל לא יחזרו למצרים.
לעולם לא נהיה עוד מה שהיינו פעם.

 

שישי
מהי הלידה? מהו השינוי? כניסה אל עולם חדש ומופלא או גירוש מגן עדן? התודעה מתמהמהת, כושלת במרדף אחרי המציאות. הזיכרון מתעקש להשאיר חלונות פתוחים אל מה שלא יהיה עוד. מול האתגרים החדשים, מתכרבלת הנפש בנוסטלגיה, מתרפקת על הימים הטובים ההם, ונרדמת.

שביעי
כל התחלה חדשה היא כמו יציאת מצרים, כמו לידה. אחרי הכאב תבוא שירה גדולה ואחריה יבואו הבכי והגעגוע אל עולם שלא יהיה עוד ותבוא אימת העתיד. ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. וללכת הלאה.

 

מפטיר
אל תסתכלי אחורה. יש לנו את העכשיו, יש לנו אותנו, זה מה שחשוב.

 

עוד בבית אבי חי