יד ושם

09.02.10

גם השם וגם האמנות יכולים לסייע להיחלץ מאימת השכחה ולהכניס לשערי היכל הנצח. אלה ארזי והרבה תמר דבדבני מתעמקות ברעיון ההנצחה לרגל הסדרה "אותמונה"

כולנו בני תמותה, אך יש לנו ציפייה ותקווה להשאיר את חותמנו בעולם. ההמשכיות הטבעית והחיה ביותר היא הבאת צאצאים, אולם זוהי המשכיות זמנית שאינה מבטיחה חיי נצח כמו שהיינו רוצים. הנצחת השם הפרטי, החד פעמי, היא אחת הדרכים הטובות ביותר להיכנס לנצח.  בעולם העתיק היתה הנצחת השם מאוד מוערכת על ידי שליטים ולוחמים, שכן קריאת שם אדם על מקום כלשהו נותנת לו בעלות על מקום זה ומקימה לו יד ושם.

קין, אשר קוּלל על ידי אלהים להתרחק מן האדמה (שם שם, 11) ולהיות נע ונד בארץ (שם שם, 12) בונה עיר וקורא לה כשם בנו: "וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ" (בראשית ד, 17). בניית העיר היא מעין מרד בקללה האלהית, וקריאת שם הבן עליה – מעבר להיותה מעשה של העמקת שורשים באדמה שהיתה אמורה להיות ארורה בעבורו – מייצגת במובן מה, את שמחת הניצחון של קין המורד.  לא בכדי יש בשפה העברית זיקה בין המילים נצח, ניצחון והנצחה.

רעיון ההנצחה באמצעות שמות מופיע כבר במקרא. ישעיהו מבטיח לסריסים שאינם יכולים להוליד: וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב, מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת: שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן-לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת (ישעיהו נו, 5). רעיון זה מופיע גם מנקודת המבט ההפוכה - כדי להכרית עם מן השורש לא מספיק להכרית את צאצאיו חשוב יותר להכרית את שמו וזכרו: וְקַמְתִּי עֲלֵיהֶם נְאֻם ה' צְבָאוֹת וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד נְאֻם-ה'.  וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִפֹּד וְאַגְמֵי-מָיִם וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד נְאֻם ה' צְבָאוֹת (ישעיהו יד, 22 – 23).

 
אילן יוחסין מהופך. "סבי וסבותי, הורי ואנוכי, פרידה קאלו

דרך טובה להיכנס לנצח היא לא רק באמצעות השם אלא גם באמצעות האמנות. הפסל והדיוקן נשארים לנצח צעירים ויפים בעוד שהגוף מתכלה. האמנית הטראגית פרידה קאלו (מקסיקו, 1907 – 1954) שלא זכתה להביא צאצאים לעולם, התמקדה בציור דיוקנאות עצמיים. זהו החותם שהשאירה אחרי מותה, עד שאפשר היה לשחזר את דמותה במדויק בסרט "פרידה". לפני מותה היא אמרה לבן זוגה דייגו ריברה: "אני משאירה לך את הדיוקן שלי, כך שתוכל לחוש בנוכחותי בכל עת, גם כאשר כבר לא אהיה כאן".

למעשה פרידה קאלו השתוקקה להביא ילדים לעולם אך הפילה פעמיים. האמנות עבורה היתה הצלה מן הכאב וגם קללה (משום שהיתה תחליף לילדים). לפי אחת הגרסאות ההפלות שלה לא היו טבעיות והן נגרמו על ידה, מתוך חשש שבן זוגה ינטוש אותה אם תוליד לו ילדים (כך נהג לעשות עם נשים אחרות שהרו ממנו). הרבה מעבודות האמנות שלה מביעות את הכאב והצער על כך שלא ילדה. במקום להביא לעולם ילד,  היא מוציאה מרחמה עובר מת,  בציור בית חולים על שם הנרי פורד, 1932.

 

 
הצלה מן הכאב והקללה. פרידה קאלו
גם במקרא יש מי שמצא תחליף להמשכיות הביולוגית: "וַיִּוָּלְדוּ לְאַבְשָׁלוֹם שְׁלוֹשָׁה בָנִים וּבַת אַחַת וּשְׁמָהּ תָּמָר" (שמ"ב יד, 27). תמר בת דוד, שנאנסה על ידי אחיה אמנון ולכן לא יכולה היתה להינשא ולהוליד ילדים משל עצמה ונשארה "שֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ" (שמ"ב יג, 20), הונצחה על ידי אבשלום באמצעות בתו, ושמה המשיך להתקיים בדורות הבאים של המשפחה.

מחיר הבחירה
בסיפורו המרגש של אהרן מגד, "יד ושם", מבקש הסב שנכדתו תקרא לבנה מנדלה על שם נכדו שנספה בשואה. הבת ובן זוגה מסרבים לעשות זאת, בין היתר כיוון ש"הרי זה כאילו אמרת לי שייוולד לי בן עם חטוטרת!". השם הגלותי נתפס כזר, מיושן ומאיים על שמחת ההתחדשות שיש בהולדת ילד. העיסוק בשם נושא בחובו דיון מעמיק על הקשר בין הדורות היהודיים ומעלה שאלות נוקבות לגבי התרבות הישראלית, שבמובנים רבים ביקשה לנתק עצמה משורשי היהודיוּת הגלותית.

 
שיקוף של הנצח.גרטכן טוט סינט יאנס, הולנד, מאה 15

השם התנ"כי שבחרו הורי התינוק בסיפור מלמד אולי על רצונם להתחבר אל מקורות היניקה התרבותיים והדתיים שלהם, אבל כמעשה של בחירה ומתוך מיון: במקום שם "גלותי", יידישאי, המעלה בהם קונוטציות של חולשה ומוות, בוחרים ההורים בשם "אהוד", שיש בו משמעות של גבורה צבאית, כוח וכמובן גם חיבור לעבריוּת הארץ-ישראלית. אולם לכל בחירה יש מחירים, והסיפור מסתיים בתחושת אשמה מסויימת של האם על השם שנתנה לבנה ועל כך שניתקה אותו מן השושלת המשפחתית שלו: "כשנסגרה הדלת מאחוריהם פרצו דמעות מעיני רעיה היא הרכינה את עצמה על העגלה והדביקה את שפתיה לחזהו של התינוק. דומה היה לה באותו רגע שהוא זקוק לרחמים, לאהבה רבה, כאילו הוא בודד בעולם, יתום".

אחת הדרכים לבטא "שם עולם" באמנות היא ציור אילן יוחסין. אילן היוחסין המוכר ביותר בתולדות האמנות הוא שושלת היוחסין של ישי (על – פי ישעיה יא, 1 -3 ). על פי המודל הנוצרי מימי הביניים,  ישי, דמות האב הקדמון, מצוייר בסמוך לשורשי העץ, דוד, בנו, מצויר בסביבות הגזע וצאצאיו מופיעים בענפים עד להופעת ישו בצמרת האילן.

הציור בעולם הנוצרי מבטא את זיקתו החזקה של ישו לדוד כממשיך שמו. (הבשורה על פי מתי א, 2 - 17) הוא משקף את הנצח משום שמזרע דוד הגיע המשיח הגואל שאמור להביא את אחרית הימים והישועה.

האילן ככלל מסמל חיים וצמיחה אינסופית (איוב יד, 7 - 12 ) אך לא כך אילן היוחסין של האמנית הטראגית פרידה קאלו. היא מתארת אותו הפוך. מיסדי השושלת, סביה וסבתותיה, אינם נמצאים בסמוך לשורשים אלא למעלה. הוריה מופיעים במרכז והיא בתחתית האילן. פרידה קאלו רצתה להביע בציור זה את העובדה שהיא מסיימת את השושלת המשפחתית שלה. אך מה שבטוח הוא שציורה זכה לפרסום וישאר איתנו עד עולם.

 

 

 

 

 

עוד בבית אבי חי