תשוקה, זהירות

ראשון
וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן, נָדָב וַאֲבִיהוּא, אִישׁ מַחְתָּתו;ֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ; וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה, אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם, וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד"
וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.

שני
ארבעת אלפים שנה הוא מהדהד, היום השמיני הזה. הלהבות, התדהמה, הזעקות. מות הבנים, שתיקת האבא.
ופחד מאש.

שלישי
כי סערת עלי לנצח אנגנך
שווא חומה אצור לך, שווא אציב דלתיים
תשוקתי אלייך ואלי גנך
ואלי גופי סחרחר אובד ידיים

(נתן אלתרמן)

אש זרה. נדב ואביהוא

רביעי
"איבדנו את הלהט" את אומרת "אתה זוכר את הלהט? איך האמנו שאנחנו יכולים לעשות הכל? לאיפה זה נעלם?"

חמישי
אבל איך אפשר עם תשוקה? ומה יהא על המשפחה? על העבודה? על כל הדברים האלה שנבנים לאט, ביסודיות ובעדינות? מבני גפרורים זהירים שאנחנו מניחים לאורך הדרכים. מה יהיה עליהם כשתסער התשוקה ותטרוף הכל?

שישי
ואולי זה בכלל מיותר, הזהירות מן התשוקה. החשש מן האש שלא נצטווינו עליה. אולי האש האלוהית מתפרצת לבדה מבעד לחרכי הנשמה, אוכלת קרבנות ואנשים. אולי נגזר עלינו שהאש השמימית תשרוף תמיד את הטובים בינינו - בן זומא ישתגע בפרדס, איקרוס יאבד את כנפיו, אלישע בן אבויה יאבד את אמונתו, נדב ואביהו ימותו מול קודש הקדשים.

שביעי
בלי תשוקה גדולה זה לא קורה, אתה אומר לי. ואני יודע שאתה צודק ויודע גם שהתשוקה, כמו כישרון או תופעת טבע נדירה, תפרוץ מאליה. בלתי ניתנת לזיוף. בלתי ניתנת לעצירה. בלתי ניתנת להצלה. האדם אינו בוחר בתשוקה. היא בוחרת בו.

מפטיר
אולי לכן אהרן שותק.