תנו להם לנוח על משכבם

פינוי הקברים סמוך לבית החולים ברזילי באשקלון

הכותרות זועקות: "מהומות הקברים ביפו התחדשו. חרדים מתפרעים שוב נגד פינוי קברים עתיקים". רבים מהקוראים שואלים: מה יש להם? מדוע זה מעסיק אותם? סתם עוד הזדמנות להציק? אולי הוספת צבע לחייהם?
לי יש דווקא שאלה הפוכה: מדוע זה מעסיק רק את החרדים? ואני לא מתכוון לדתיים-לאומיים דווקא, אלא לסתם ישראלים. האם מישהו מוכן שיפנו את קברי יקיריו כדי לבנות בית מלון? לשם מה מקצה המדינה חלקות קבורה ציבוריות, אם אפשר להעביר גופות ממקום למקום בגלל שיקולי רווח כלכלי? האם כל מי שאינו מתנגד לפינוי הקברים ביפו תומך בשריפת גופות? דומה שרוב מוחלט של הציבור בישראל דוגל בקבורה מכובדת, גם במחיר שטחי הנדל"ן שהיא עולה למדינה - אז מדוע כל יזם ובעל הון יכול לשנות את ייעודו של בית עלמין לטובתו האישית?

אני יוצא מתוך הנחה ברורה שלו יבקש מאן דהוא לבנות מיזם נדל"ני בהר תמיר בירושלים או בקריית שאול בתל אביב, חוצפתו תוקע בראש חוצות והוא לא יפגוש בין מתנגדיו רק חרדים לובשי שחורים. אז מהו קו הגבול המסמן את הסובלנות הישראלית כלפי כבודו של קבר? כמה שנים נדרש הקבר לעבור כדי שתחול עליו התיישנות, שרק חרדים אינם מכירים בה? מדוע בית עלמין, שמתוארך ללפני מאות ואלפי שנים, חשוב פחות מבית עלמין מוכר ומוכרז? אם זה מפני שאנחנו מכבדים רק את מי שאנחנו עוד זוכרים - תשובה מביישת בפני עצמה - האם אפשר לפנות בתי עלמין שהפסיקו לקבור בהם לפני מאה שנה?

מצטרפים לבעלי ההון
דומה ששני גורמים שהם אחד חברו יחדיו כדי לסמא את עיני החברה הישראלית מראות נכוחה את העניין לאשורו. דווקא אותם מפגינים המתייצבים שם גורמים לרבים למצוא את עצמם בצד השני של המאבק, לצדם של אותם בעלי הון אשר כבוד המתים חשוב בעיניהם פחות מכבוד החיים, והם מוכנים לצבור הון על חשבון כל ערך וכל משאב ציבורי. היכן הם איפוא כל הלוחמים על זכות הציבור לחוף ים פנוי, המובילים בימים אלה בהצלחה את המאבק למען חוף פלמחים, כשמדובר בזכותו של אדם לנוח בשלום על משכבו?

כשבחזית המאבק ניצבים אלה שמעלים את ערך שמירת כבוד המתים לשלב האחרון של הסולם, רבים מורידים בתגובה את אותו ערך לשלב התחתון. תורת ישראל מתירה פינוי קברים למען רבים באופנים מסוימים, משום שצורכי הרבים אינם מאפשרים למשכן עוד ועוד קרקעות לצורכי קבורה. אך מעבר לצרכים הכרחיים מוגדרים, יש לשמור על כבודם של מתים, שהוא כבודם של החיים וכבוד האדם באשר הוא. איני מן החוששים להשארת הנפש בפינוי קברים, שכן גם מי שלא זכה מעולם לקבורה, שגופו כלה באסון או בהשמדה ביד אויב, לא ייגרע חלקו בתחיית המתים. העניין הוא אינו עושק של אותו מת המפונה, אלא כבודו, כבוד משפחתו, כבוד עמו וכבוד האדם באשר הוא, כי קללת אלוהים תלוי.

יצחק מאיר יעבץ
לתגובות: editor@bac.org.il  

Model.Data.ShopItem : 0 6