הכסדום היינו?

02.01.11

בפנינו, השבים לציון, עומדות שתי אלטרנטיבות: להפוך לסדום - חברה בדלנית, האוסרת על עזרה לזר; או לכנען - חברה סובלנית, המקבלת את האחר. הרבָּה תמר אלעד-אפלבום סבורה כי הגיעה שעת ההכרעה וכי הגיעה שעתם של מנהיגים ראויים להתייצב בראש המחנה

"הקץ, אחי, מן השינה הזאת, וגול מעל לבך את מסך יצרך אשר נסך עליך, עד שהבדיל בינך ובין אור שכלך" - כך קורא רבנו בחיי אבן פקודה בספר המוסר "חובות הלבבות" (פרק ג', שער חשבון הנפש). אני בוחרת לפתוח בדבריו כי החשבון הנדרש מאיתנו בימים אלה הוא חשבונם של ישֵנים, חשבונה של חברה נרדמת המובלת אל תהום על ידי מנהיגים רוחניים שאינם ראויים להיקרא מנהיגים כי מסך חוצץ בינם ובין אור שכלם. פסק הלכה האוסר על השכרת דירות לערבים בחתימת 300 רבנים, מהם רבני ערים, קו טלפוני להלשנה, מצעדי שנאה, כתובות נאצה, שריפת מסגדים, גזענות "מנומקת", התרת דם אדם ותגי מחיר - וכל אלה בשם תורת ישראל?!

אני מתביישת שצריך בכלל להוכיח את ההפך: להזכיר מושגי יסוד מהותיים כמו "מפני דרכי שלום"; להביא את פתרונות הרב קוק, הרב הרצוג והרב ישראלי לטענת "לא תחונם"; להעלות בזיכרון הציבורי את דבריו הפשוטים של הלל, "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך - זוהי כל התורה כולה", או את דברי התורה, "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא י"ט, ל"ד), או את העובדה שישראל היא מדינה דמוקרטית, המושתתת "על יסודות החירות, הצדק והשלום... שיוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". אני נכלמת שעלינו להזכיר ליהודים מאיפה באו, להראות להם כמה התרחקו ממורשתם ולומר להם שלא למדו דבר מסבל עמם.  

 
"אני נכלמת שעלינו להזכיר ליהודים מאיפה באו". הפגנה נגד הקמת מתקן כליאה בגבול ישראל-מצרים

סלחי לנו תורת ישראל, שלכך הגיע הדור הזה, סלחו לנו חכמינו, סלחו לנו נכדינו. לא בשביל זה נדדנו בין עמים וגלויות, לא בשביל זה שבנו לציון. צריכים היינו לעסוק בבניין קומתה הבאה של המורשת ובתרומתה למשפחת העמים, אבל ייתכן שבדברי הימים של עמנו תיזכר השעה הזאת כשעה של הרס המוסר היהודי; שעה שבה רבנים ואזרחים קורעים את רקמת המציאות העשויה נימים דקים של עמים ותרבויות, ומכשירים את הקהל היהודי לסגל לעצמו עין רעה ולב רע בשם אלוהי ישראל. לצבוע את שיבת ציון בבדלנות, באיבה לזר ולאחר, בשנאה לערבים, בסבר פנים רעות - וכל זה בשמה של תורת ישראל, שכל חותמי ברכותיה בשלום; האין זאת ברכה לבטלה?

עלינו לתבוע את עלבונה של המורשת, את עלבונם של קדמונינו, נביאנו, חכמינו, אבל מעל לכל, את עלבונם של אחינו בני האדם, אזרחי ישראל, שכנינו לארץ הזאת. הקולות הנשמעים היום גסים, מסוכנים וממוטטים את נקודת המפגש האפשרית שלנו זה עם זה. הם מורישים לנו בכוח עולם חרב של גטאות, שחזור אומלל של כל מה שאנו סבלנו. לאלה החתומים על הקולות והמעשים המגונים האלה אני אומרת: אתם ותורתכם מסוכנים לעם היהודי ולבני אדם. אינכם מגינים על העם היהודי, אלא צובעים לו אופק שחור וקר של דם, אש וייאוש. רב לכם מחילול השם הזה, שובו אל תורת אל חי, ש"דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי ג', י"ז).

אבל קל יהיה לומר "הם" ולא "אנחנו", כאילו אש מלחכת בקצה המחנה. אלא שקצה המחנה הוא כאן: סקרים שנערכו בחברה היהודית בשנים האחרונות מלמדים ש-31% מאיתנו "חשים שנאה" כשהם שומעים ערבית; 37.4% מאיתנו מרגישים ש"התרבות הערבית נחותה"; 67% רואים בחיוב את גירושם של ילדי עובדים זרים; ו-55% מסכימים עם מכתב הרבנים. אלה נתונים עלינו, על כולנו. קשה לי להאמין שיש אדם אחד שאין לו איזה קרוב משפחה, חבר, שכן או עמית שמדברים כך. כולנו נגועים בצרעת הבית הזאת. והעובדה שמנהיגים דתיים העובדים בשירות המדינה או עומדים בראש ישיבות המתוקצבות על ידי המדינה מדברים כך בלי שיועמדו לדין נותנת להלך הרוח הזה אישור, והנגע הולך ומתרחב.

מגלות לריבונות
התורה משרטטת את סכנת הישיבה בארץ כבר בפרשה הראשונה לקורותיו של אברהם, פרשת "לך לך". אברהם ומשפחתו יורדים למצרים בשל הרעב הכבד, ובשובם מגלות מצרים נפרדים לוט ואברהם זה מזה. לוט הולך אל ארץ הכיכר ואברהם אל ארץ כנען. מרגע זה יסתמנו שתי פרדיגמות קוטביות ביחס לישיבה בארץ: סדום וכנען. סדום היא חברה מעשית: ארץ הבקעה פורייה, ואנשיה חוששים שיבואו מהגרים וזרים ויבקשו להתיישב בה. כך, מסיבות כלכליות-חברתיות, נולדת אידיאולוגיה של איסור על שותפות ועזרה לזר ולאחר, מדינת מקלט בדלנית שהולכת וסוגרת על יושביה באמצעות חקיקה ונורמות חברתיות, מדינת "שלי שלי ושלך שלך" (משנה אבות ה', י').

 
"גזענות מנומקת". מסגד שספג ונדליזם (צילומים: פלאש90)

סכנת השיבה מגלות היא סכנת סדום. לא במקרה מזכיר משה את סדום בערב הכניסה לארץ ומזהיר עליה לפני מותו. לא במקרה פונה ישעיהו אל מלכות יהודה ומזהיר: "שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה" (ישעיהו א', י'). בפתח השיבה לציון מוצבות כנען וסדום, וממתינות להכרעת הדור: האחת אור חיים המתפשט בחללו של עולם מתוך צדק וצדקה, השנייה אש קנאות הנכנסת בפראות וחורכת את הכל; האחת גן עדן, השנייה גיהנום; האחת בת קיימא, השנייה בת חלוף; האחת בוחרת במנהיגות ראויה, השנייה נרמסת על ידי מנהיגות שקר.

מאוהלו הפתוח חוזה אברהם בחרדה בסדום, שבה בחר לוט אחיינו להתגורר. וכך אנחנו, וחלון הזמן וההזדמנויות צר מתמיד. את מצוות יישוב הארץ קיימנו, ועכשיו עלינו ללמוד את המצוות התלויות בארץ: לקט, שכחה, פאה, שמיטה. פתיחת שדותינו ותודעתנו לנוכחותם של אחרים. בחירה בכנען - לשון הכנעה.

האתגר האמיתי של הציונות הוא להיחלץ מאתגרי הגלות ולעבור אל אתגרי הריבונות. לא עוד עם הבורח מהעולם או עם המשיב לעולם כגמולו על רדיפותיו, אלא עם שמלמד את עצמו ואת העולם להיבנות. זאת מלכות ישראל שאותה שרטטו בדמיונם ובדמיוננו נביאי ישראל. הציונות השלימה את השלב הראשון, בניין הגוף, אך אוי לה אם תסיים בכך, כי המדינה היא רק שלד. עכשיו יש למלא אותו בתוכן שיתרום לקהילה היהודית והאנושית. השלב הזה בהיסטוריה של הציונות  הוא קריטי, ועליו נשענים היחסים העתידיים בינינו לבין עצמנו, בינינו ובין יהדות התפוצות, ובינינו ובין שכנינו ומדינות העולם. התחדשות הגוף אינה מספיקה להשלמת המפעל הציוני, ואם לא נכיר בכך נדון את עצמנו ואת ילדינו לחיים של סבל רוחני.

עכשיו הזמן לפעול, לפני שהדף הזה בהיסטוריה ייסגר. למה אנחנו מחכים? ממי אנחנו מפחדים? אנחנו חייבים להקים תנועה רחבה ופעילה שתעמיד אלטרנטיבה לאש; תנועה שתשרטט את ייעודה של הציונות לדור ואת משמעותה של ריבונות יהודית; הסתדרות ציונית-ישראלית שבה ישבו אנשים שלא קל להם לשבת יחד, אבל קשה להם יותר שלא; תנועה רחבה ומגוונת שתעמיד מסלול חלופי ואופק מול מסלול ההתרסקות הבדלני - מסלול חז"לי, פרגמטי. עלינו למצוא דרך להתאחד לא רק בשעת צרה, כי החברה הישראלית זקוקה לפרוגרמה ולמנהיגות שמסוגלות להתעלות מעל לאינטרס ולפחדים הסקטוריאליים ולייצר תחושה עמוקה של אחריות.

אזרחי הארץ הזאת משוועים למנהיגות טובה יותר, למנהיגות רוחנית ראויה יותר. לא מספיק לגנות את מה שנתפס כמנהיגות, על המנהיגים הראויים לגשת אל מקומם בהנהגה הציבורית עכשיו, ולהציע באומץ אלטרנטיבה שפויה, מתונה, חפצת חיים - גם במחיר של היפרדות מהממסד הדתי. כולנו נשלם על כך מחיר, אבל המחיר יהיה כבד בהרבה אם נשב ונחכה לרגע מתאים יותר. העם מוכן, האם יש כאן מנהיגים שיכולים להוביל אותו?

מדינת הפלא שלנו, המולדת האהובה, מצויה על סף אסון. ציונות במובנה הרחב ביותר - ככוח ייסוד מציאות חדשה ונועזת, ככוח חידוש פני המורשת, ככוח גיוס חוכמת הגלויות, ככוח פענוח השלום, ככוח צליחת הדרך שבין גלות לגאולה - ציונות זאת היא "האידיאל שאין לו סוף" שעליו דיברו הרצל, הנביא זכריה ושאר הנביאים לעמם ולאנושות כולה. מי שמתכנס יחד כדי לגרש חושך - צריך למצוא דרך להדליק את האור. "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (תהלים כ"ט, י"א).

כתבה: הרבה תמר אלעד-אפלבום
לתגובות:
editor@bac.org.il
 

 

עוד בבית אבי חי