כולנו מכירים את המדרש היפה על חשיבות הנטיעות:
'וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל'; אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל:
אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו: נשב ולא נטע, אלא הוו זהירים בנטיעות... כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם, שלא יאמר אדם: אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתייגע לאחרים? למחר אני מת!... לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא כשם שמצא - עוד יוסיף ויטע, אפילו יהיה זקן.
(מדרש תנחומא, פרשת קדושים)
לכאורה, מזרז אותנו המדרש לקחת את חפירה וללכת כך עם השותלים – את ביד ורון בלב, לכיוון גבעת הטרשים הקרובה. אך כיום ישנן פחות ופחות נטיעות, ואם חפצי סביבה אנחנו – ייתכן כי נשב עוד רגע קט בבית המדרש ונשאל את עצמנו, מה המדרש מבקש מאתנו, כאן ועכשיו? המדרש מתאר מצב בו אנו חיים בחברה של שפע: הארץ מלאה כל טוב, ארץ זבת חלב ודבש. ארץ המזמינה אותו לנהוג כמנהגו של חוני כשפגש את נוטע החרובים, לשבת בנחת, לאכול ולהתנמנם (70 שנה?). אך במקרה זה המדרש אינו עוסק בשבח הארץ – המדרש מציין את השפע, רק על מנת להניע אותנו לעשייה – לעמול על מנת שגם ילדינו ייהנו מן השפע אשר הוא מנת חלקנו.
את המחיר של התנהלותנו רואים בזיהום אוויר, זיהום מים, שריפות ובצורות (צילום: פלאש90)
המצב שמתאר המדרש, של ארץ מלאה כל טוב, מזכיר לנו את חברת ימינו. ההבדל המהותי הוא בתרבות. תרבות ימינו מבוססת על המשולש אני – כאן – עכשיו. תרבות זו מעודדת אותנו למימוש עצמי ולשאיפה לחיי נוחות בהווה, מבלי להטריד את מנוחתנו במחיר של אורח חיינו ובהשפעתו על הדורות הבאים. את המחיר של התנהלותנו זו אנו מתחילים לראות בשטח בדוגמת זיהום אוויר, זיהום מים, שריפות ובצורות, שלדברי מדענים רבים נובעות מהתחממות גלובלית של העולם.
מדרש תנחומא מציע הצעה אחרת להתנהלות בעולם – הצעה של הרחבת המבט . לא אני, כאן ועכשיו, אלא אנחנו וצאצאינו, כאן (בארץ? בעולם?), עכשיו ובדורות הבאים. הבה נהייה כנים עם עצמנו – האם אנחנו זהירים בנטיעות? מה אנחנו משאירים לבנינו ולבני בנינו? כמה אנחנו מתייגעים כיום על מנת להבטיח שילדינו יחיו בעולם שטוב לחיות בו, ובחברה שראוי להיות חלק ממנה? זכרו - בכל גיל, מבקש מאתנו הקדוש ברוך הוא לזכור ולטעת לבנינו אחרינו – לטעת בלבנו אחריות למען עצמנו, למען ילדינו, למען הדורות הבאים.
הרי לך משיח
לטעת למען הדורות הבאים שערו בנפשכם את התמונה. המשיח, זה שפיללנו לו שנים כה רבות הגיע, או לפחות אומרים שהגיע. הבשורה "תופסת אותך" כשאתה עוסק בנטיעות. מה טבעי יותר מעזיבת העיסוק בהבלי העולם הזה וריצה לקבל את פני המושיע? מסתבר שעשייה למען הדורות הבאים. חז"ל קבעו פה קביעה המעבירה מסר בלתי מתפשר של מה שנקרא היום "קיימות" – פעילות בהווה, מתוך חיבור לסביבה הטבעית והאנושית, למען הדורות הבאים. במה אנחנו צריכים להיות כה עסוקים כיום, עד שנדחה את קבלת פני המשיח?
רבן יוחנן בן זכאי היה אומר:
אם הייתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך: הרי לך משיח –
בֹּא ונטע את הנטיעה ואחר-כך צא והקבילו.
(אבות דרבי נתן, נוסח ב', לא)
בנטיעות. נטיעות של עשייה בסביבה הקרובה, נטיעות של שינוי מדיניות וחקיקה סביבתית ראויה, נטיעות של קהילות הלוקחות אחריות על סביבתן. כל אחד והשתיל שלו.
במקום סיום
בימים אלו מתקיים מאבק על חלוקת תמלוגי הגז. הדבר מעלה שאלה ערכית של "למי שייכים משאבי הטבע" לצד שאלה פרקטית – של "איך אנחנו מתנהלים בהווה בדרך שתאפשר לדורות הבאים לחיות בעולם טוב וראוי". המדרשים שקראנו נותנים לנו לדעתי תשובה לא רעה – עלינו לנהוג בשפע של ארץ ישראל מתוך ראייה רחבה ומתוך חשיבה על הדרך בה אנו מועילים לקיום העולם ומוודאים את רווחת הדורות הבאים אחרינו.
יהי רצון ובעוד רגע יגיע המשיח, וימצא אותנו עסוקים בקיימות-- בקיומו של עולם.
עינט קרמר היא מנכ"ל עמותת "טבע עברי" הפועלת לקידום אחריות יהודית סביבתית
