זה מה שנשאר: אי אפשר להרוג את הרצון

ראשון
"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ, כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם."

שני
בהתאם ל'עיקרון חופש הציווי', אדם יכול להדיר את אשתו ואת ילדיו מרכושו, אדם יכול להעדיף ילד אחד ולהדיר מרכושו ילד אחר, ואף לצוות את כל רכושו למוסד לחתולים עזובים, ובלבד שאותו מוסד הוא גוף משפטי מאוגד כדין הכשר לזכויות ולחובות. (ויקיפדיה) 

קחו אותי אתכם. אל תשאירו אותי פה (Thinkstock)

שלישי
למה אנחנו מקיימים צוואות? איך מצליח רצונו של האדם המת לחצות בחזרה את הנהר המפריד בין עולם החיים לשאול? כיצד הוא לא מת איתו, יחד עם תקוותיו, פחדיו ואהבותיו?

רביעי

למה? כי זה מה שהוא היה רוצה. כי אני אוהבת אותו. כלומר, אהבתי אותו. וזה מה שהוא היה רוצה. איך אני יודעת? אני יודעת. מה אתה שואל שאלות קשות?

חמישי

הקהל עומד דומם משני צדי המשעול שבו פוסעים נושאי הארון. תחושה של רוממות שקטה מלווה את המסע העצוב. איש אינו אבל. איש אינו מזיל דמעה. היתומים מתו מזמן. רק מין תחושה דקה של עשיית המעשה הנכון. כאילו נסגר איזה מעגל שהיה תמיד פתוח, וזה רק אנחנו שלא שמנו לב לקיומו.

שישי
ואולי לא במקרה דווקא משה. אולי אין זה מקרה שבעוד בני ישראל בוזזים את אוצרות מצרים, הולך משה וגואל את הנסיך היהודי הקודם של מצרים - יוסף - זה שביקש מאחיו, שהתנכרו לו עד יומו האחרון, "פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה". קחו אותי איתכם. אל תשאירו אותי פה. אולי לא במקרה משה, שלא גדל בבית עבדים, שלא ספג מלקות נוגשים, שלא היה "משלנו", הולך ומכניס את יוסף בחזרה אל הסיפור. אוסף אותו ברחמים גדולים ומחזיר אותו הביתה.

שביעי
הרצון הוא האדם. הרצון הוא הנוכחות המהותית, המשמעותית של קיומנו כאן, על פני האדמה. הרצון הוא מה שיישאר אחריך. הוא מה שיפעם בלבבות מי שאהבו אותך. הוא מה שידחף אותם לפעולה. הוא יהיה צוואתך. 

מה אתה רוצה?

מפטיר
אין גזלן שיוכל לגזול את רצוננו

(אפיקטטוס)

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי