בישראל הקמנו את ממלכת יהודה

האם אנחנו עדים לקץ עידן העדות? כך זה נראה. בין כור ההיתוך הגדול של שנות ה-50 לפשטנות הדתית המרדדת שהשתלטה על מרבית חלקות הזהות של חיינו, כמעט אבדו מן הארץ זהויות המקור של רובנו. במשך שנים ארוכות נדרשנו להתבולל לתוך היצירה הישראלית החדשה. לקחו תימנים ורומנים, יוצאי מרוקו ועולי פולין, ועירבבו היטב לפני השימוש. מהצד השני יצאו אבות הטיפוס הישראליים: שרוליקים אחידים.

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

כך היינו לישראלים בני דור אחד, שנותקו משורשיהם ומבתי הגידול שלהם. בבתי החינוך והעיצוב של הממלכה אולפנו למרוד ואף לבוז למקורות השונים ולשורשים הנבדלים שבהם חלמנו מאות שנים לחזור הנה, כל אחד על פי דרכו ומנהגיו. המנהג העדתי נהפך במקרה הטוב לפולקלור צבעוני, ולרוב למבוכה לא קטנה.

באופן אישי אני מיצר על כך מאוד. אני מרגיש ששתי מורשות הורי אבדו ואינן. מנהגי יהדות גרמניה לא זכו כאן מעולם להכרה ולהוקרה הראויות להם, לא נעימותיו של לואי אליעזר לבנדובסקי ולא החידושים הדתיים מימי משה מנדלסון. בדיוק כמו מנהגי בית אמי, מנהגי חברון, שנחטפו בידי כוחות אופל רדיקליים ואינם עוד.

חזרנו אחורה במכונת הזמן הציונית. כדבריו הוותיקים של פרופ' אבי רביצקי, "הציונות היא מהפכה של שיבה". שיבה אל מקומות ואתרים, חזרה לשפה ולזיכרונות. זאת מהפכה המתקדמת אחורה. המנחת שבו בחרנו להנחית את מכונת הזמן שלנו הוא ממלכת יהודה שעל שמה כולנו יהודים. אלא שזאת היתה ממלכה מונוליטית של שבט אחד (שהטמיע לתוכו את שמעון ולוי), מלוכה אחת ואמונה אחת. פתיחות, הקשבה וסובלנות לכל מה ששונה נעדרות ממנה כמעט לגמרי.

לכבד את השונה
לו רק היתה נוחתת טיסת התחייה הציונית במלכות ישראל, הכל היה נראה אחרת. הממלכה המבוישת ההיא היתה מודל מרתק: פדרציה של שבטים, שימור מכבד של הבדלים ושוני, פלורליזם דתי ועושר פולחני. למרות מאמציהם של ההיסטוריונים המקראיים, כותבי דברי הימים, לא נמחקו כליל מורשתה ומסורותיה של ממלכת השבטים.

זהו בדיוק הדגם שעל פיו אני מבקש לחיות את חיי הישראליים: קואליציה מוקירה ומעריכה של שבטים, חיים של עדות-עדות היוצרות יחד מרקם קליידוסקופי מרתק, חיים של כבוד למנהגי האחר ולא מחיקה וביטול מתוך התנשאות ובורות.

האם תיתכן תחיית העדתיות, לא חלילה כנשק הפוליטי החלוד והיעיל מכולם, אלא בתוכן, בהתנסות, בריבוי ובעושר? האם קרוב היום שבו ישירו את שיריו של שלמה קרליבך בעגה מרוקאית, ואברהם פריד יבצע את פיוטיו של רבי שלום שבזי? האם יום יבוא ובתלמודי התורה של אגודת ישראל ילמדו את פרקי ההגירה והקליטה של דוד בוסי ושל אלי עמיר?

שאלה גדולה. כדי לצאת לדרך הזו נזדקק לתלמידי חכמים של זיכרון ומחקר, שיציגו בפנינו את המגוון הגדול. נזדקק למבצעים שיכתבו בשפה הזו, ישירו בה, ואפילו ינהלו בה את שיחות החולין שלהם. נזדקק למוזיאונים ולבתי תרבות כדי לאצור בהם את הזיכרון שהיה כדי לייצר בהם את הידע שיהיה.

המוסיקה כבר רומזת על זה: קובי אוז, הבנאים, עוזי חיטמן וברי סחרוף נוגעים בחומרים החיים, חוזרים לפיוטים ולמזמורים, לקולות המושתקים של הורים וזקנים. הם כורים אוזן להאזנה אחרת לגמרי מכל מה שהונהג כאן בכוח מתרבת אלים ודורסני. לו שאר תחומי המבע הרוחני, האמנותי, הרגיש והמרגיש יעלו על דרך ההעמקה וההתחדשות של המוסיקה - אולי נצליח לשמר את המעט שלא עלה עליו הכורת. בינתיים, הספרות מנומנמת והאמנות הפלסטית של הזהות עוד מעולפת לחלוטין. כל שנותר לי לקוות הוא שתחיית העדתיות, השבטיות המעשירה, תתרחש לפני צאת הנשמה ולא אחריה.


אברהם בורג

ומה דעתכם? האם אתם בעד תחיית העדתיות? ספרו לנו

Model.Data.ShopItem : 0 6