אסתר ראב- הסבתא של יונה וולך

אסתר ראב (1894-1981)

"היתה לה תחושה של בדידות גדולה, של זרות כלפי הסביבה שבה היא כותבת ובה היא מתקיימת כמשתתף. יחד עם זה היתה לה תחושה של נבחרות. היא אמרה לי: 'השירה היא הצד הגברי שבי. היסודות שלי אינם נשיים. אני כותבת שירים גבריים... אילו נולדתי שנית, הייתי רוצה להיוולד גבר. אינני אוהבת להיות ותרנית. בחור יכול להשיב מלחמה. הוא פשוט נותן בוקס בשיניים", כך סיפרה המשוררת ש' שפרה בטקס לציון מאה שנים להיוולדה של המשוררת אסתר ראב.

"בואי, נעשה נשף"

ראב נולדה ב-1894 במושבה פתח תקווה, הידועה בכינוי "אם המושבות", ואולי ראוי שראב תזכה לכינוי "אם המשוררות העבריות", שכן היא היתה ראשונת המשוררים שנולדו בארץ ישראל וגדלו בתוך השפה העברית. ייתכן שזאת הסיבה להסתייגותה של ראב משימוש בשפה גנדרנית בשיריה, בניגוד לכותבים האחרים בני דורה, שלא היו ילידי הארץ - העברית היתה בדמה, ולא היה לה צורך במשחקי לשון ובלהטוטנות כדי להוכיח את שייכותה לשפה. שלא כבני דורה, ראב אף נמנעה מכתיבת שירים מחורזים ושקולים. היא כתבה בחרוז ובמשקל חופשיים, ובכך הקדימה בעשרות שנים את מהפכת הנוסח בשירה העברית.  

סגנונה השונה של ראב, שליטתם המוחלטת של המשוררים הגברים בשדה השירה העברית באותה תקופה והופעתה של המשוררת רחל הם חלק מהסיבות שגרמו לכך שהיא לא קיבלה את תשומת הלב שהיתה ראויה לה ולכך שספר הביכורים שלה, "קמשונים", שראה אור ב-1930, עורר עניין מועט בלבד.

ראב התאהבה באברהם חיים גרין, אך כפי שסיפרה, היתה זו אהבה נכזבת. ב-1921 היא נישאה ליצחק גרין, אחיו הגדול, וזאת למרות שנהגה לדבר בגנות הנישואים. ב-1930 נפטר יצחק, וראב היתה לאלמנה אמידה. ביתה הפך למקום מפגש לאנשי התרבות והבוהמה באותה תקופה, ביניהם אברהם שלונסקי, יוכבד בת מרים, אשר ברש, אברהם ברוידס ורבים אחרים. ראב עצמה התלוצצה על כך: "הייתי בורגנית גדולה אך אהבתי בוהמה, אהבתי את ה'אין לי כלום', כי לא הייתי עשירה במובן המקובל. שנאתי כסף, אך השתמשתי בו יפה. היה לי בית פתוח והרבה אנשים היו באים, ואכלו ושתו אצלי. היו אומרים: 'בואו נלך אל אסתר ראב!' והיו באים בחצות לילה 15 איש ואומרים: 'בואי, נעשה נשף'. ועשיתי, ורקדנו והיה שמח. לא היה חסר בבית שום דבר. בביתי היו הרבה שיחות נפלאות של אנשי רוח, שוחחנו והתווכחנו".

לשבור מסגרות

בשנת 1932 נישאה ראב לצייר אריה אלואיל ונסעה איתו לפריז. לבני הזוג לא היו ילדים, ולאחר שלוש שנים שבו לארץ והתגרשו, אך המשיכו לחלוק את אותו בית. ראב לא שבה לחיי ההוללות והבילויים - היא היתה שרויה במצב של דכדוך וניתקה קשר עם רבים ממכריה.
בשנים 1947-1936 גזרה ראב על עצמה שתיקה ספרותית - אולי בשל כישלון נישואיה וחוסר הצלחתה להביא ילדים; אולי בשל קבלת הפנים הקרירה לספרה "קמשונים". בשנת 1963, 33 שנה לאחר צאת ספרה הראשון, הוציאה ראב את ספרה השני, "שירי אסתר ראב", הכולל גם את השירים מספרה "קמשונים". הספר התקבל בהתלהבות גדולה - ביקורות רבות נכתבו עליו ומבקרים חשובים היללו את שירתה של ראב.

בשנות השישים נעשה מעבר לשירה במשקל ובחרוז חופשיים ותפקידו של המשורר כבר לא נתפס כ"צופה לבית ישראל". ייתכן שגורמים אלה תרמו לקבלת הפנים החמה שלה זכה ספרה השני של ראב ואפשרו לה לקבל את ההכרה שכה חסרה לה עם צאת ספרה הראשון.
ראב עברה לטבעון, ושם התגוררה עד מותה בשנת 1981. למרות התקבלותה בשנות השישים, היא נותרה משוררת ששירתה ידועה למעטים. את המצב הזה משנות בשנים האחרונות חוקרות כמו חמוטל צמיר ודנה אולמרט, המאירות את מורכבותה של שירת ראב ודנות בהיבטים המגדריים שלה.

בעבר, גם כאשר שיבחו את שירת ראב, הסיבה היתה לרוב ה"צבריות" שלה והתמקדותה בנוף. אמנם אין להתעלם מתיאורי הנוף בשירתה של ראב, המדגישים את חיבורה לארץ ישראליות ולעברית, אך תפיסת שירתה כשירת טבע בלבד היא חלקית ומעידה על הנקודה העיוורת של רבים מהמבקרים שכתבו על שירתה. "אני אוהבת את הנטייה המוטבעת בה לשבור מסגרות, את ההעזה שלה לכתוב בריתמוס חופשי; את זה שהיא חוגגת את המיניות שלה; זה שיש בה הרבה כוח", אמרה החוקרת דנה אולמרט בראיון ל"הארץ". "היא לא מצטנעת ולא מנסה להציג את עצמה כרכה וענוגה. היא לא משחקת את המשחק הנורמטיבי המצופה מנשים. יש לה חופש פנימי, וזה מדהים כשחושבים על זה בהקשר ההיסטורי. במובן מסוים, היא הסבתא-רבתא של יונה וולך. היא לא מנסה לכתוב כמו שאחרים כותבים והיא לא מנסה לכתוב בעברית תקנית. מבחינתה, נורמטיביות ותקניות הן דברים שנועדו לפירוק. החשדנות שלה כלפי נורמטיביות אינה תולדה של בורות או חוסר ברירה. זו בחירה מודעת".

בשני העשורים האחרונים נכתב מיטב השירה העברית על ידי משוררות. כדי להבין את מקורותיהן, ראוי לחזור ולקרוא בשירתה של ראב, שפרצה להן דרך, ולתת לה את המרכזיות הראויה לה.