ההוא גיטא דאשתכח בי דינא דרב הונא, דהווה כתיב ביה: בשווירי מתא דעל רכיס נהרא. אמר רב הונא: חיישינן לשני שווירי. אמר ליה רב חסדא לרבה: פוק עיין, דלאורתא בעי לה רב הונא מינך. נפק דק ואשכח, דתנן: כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר. אמר ליה רב עמרם לרבה: היכי פשיט מר איסורא מממונא? - אמר ליה: תרארא! שטרי חליצה ומיאונין תנן! פקע ארזא דבי רב. מר אמר: משום לתאי דידי פקע, ומר אמר: משום לתאי דידי פקע.
(בבא מציעא כ', ע"א–כ', ע"ב)
תרגום:
אותו גט שנמצא בבית הדין של רב הונא, שהיה כתוב בו (שנחתם) "בעיר שווירי שעל נהר רכיס". אמר רב הונא: חוששים אנו לשני שווירי (אולי קיימות שתי ערים בשם זה, ואין לדעת לאיזו אישה שייך הגט). אמר לו רב חסדא לרבה: צא, עיין, (כיוון) שבערב ישאל לה (לסוגיה זו) רב הונא ממך. יצא, דייק (למד) ומצא ששנוי במשנה: "כל מעשה בית דין, הרי זה יחזיר" (ולכן אין לחשוש לכפל השמות ויש להחזיר את הגט לאישה). אמר לו רב עמרם לרבה: כיצד מפרש האדון (קושיה של) איסור מ(ענייני)ממון? אמר לו (רבה): שוטה! "שטרי חליצה ומאונים" שנינו (באותה משנה). נשבר הארז (התומך בגג של) בית רב. אדון (אחד) אמר: משום מזלי שלי נשבר. אדון (אחד) אמר: משום מזלי שלי נשבר.
הקשר:
המשנה האחרונה בפרק א' של מסכת בבא מציעא עוסקת, כמו המשניות הקודמות לה, במציאה של שטרות מסוגים שונים. המשנה קובעת כי יש להחזיר את השטר לבעליו בכל מקרה שבו אושר ונחתם בבית דין. הסיפור הנדון כאן מתאר מחלוקת בין חכמים במקרה שבו נמצא שטר גט.
דיון:
מחלוקת על גט שנמצא בבית הדין שוברת את יסודות הבית וקורעת את "משפחת" החכמים. האם זה חייב להיגמר כך?
ההוא גיטא דאשתכח בי דינא דרב הונא, דהווה כתיב ביה: בשווירי מתא דעל רכיס נהרא. אמר רב הונא: חיישינן לשני שווירי – מקרה זה, של מציאת שטר גט בבית הדין של רב הונא, נזכר גם בדף י"ח, ע"א, בהקשרה של המשנה הקודמת. במשנה שם נאמר במפורש כי אין להחזיר גט שנמצא כיוון שיש חשש שמא נמלך הבעל בדעתו לאחר שנכתב הגט והחליט שלא לתת אותו לאשתו. התלמוד שם מדייק את עמדת המשנה, וגורס שיש טעם באי-החזרת הגט רק במקרה שבו ידוע שנמלך הבעל בדעתו, אבל אם נתן הבעל את אישורו לנתינת הגט בידי מוצאיו, חייבים להחזירו, אפילו לאחר זמן רב. התלמוד מקשה על כך ממשנה גטין ג', ג': "המביא גט ואבד הימנו, מצאו לאלתר - כשר, אם לאו - פסול". כלומר, אין להחזיר גט שאבד לאחר זמן רב. על כך עונה רבה, שהחשש מפני הזמן החולף תקף רק במקרה שבו נמצא הגט במקום הומה אדם, שכן אז ייתכן בלבול הנובע מריבוי אנשים בעלי שם זהה (ואין לדעת מי מהם נתן את הגט). הסיפור שלנו, בהקשרו שם, מעלה כי רבה חולק על רב הונא וגורס שאין לחשוש לכתחילה ממצב של זהות בשמות (בין שתי ערים או בין שני אנשים). בעקבות זאת מבין התלמוד כי רבה מצמצם מאוד את המניעה מהחזרת הגט וטוען שאפילו במקום הומה אדם כמו בית הדין של רב הונא, שבו נמצא הגט הנדון, יש לחשוש מהחזרת הגט רק אם ידוע שיש שני אנשים בעלי שם זהה באותה עיר (או עיר אחרת בעלת שם זהה). כלומר, רבה חולק על פסיקתו של רב הונא.
אמר ליה רב חסדא לרבה: פוק עיין, דלאורתא בעי לה רב הונא מינך. נפק דק ואשכח, דתנן: כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר – רב חסדא, גם הוא תלמיד של רב הונא, מזהיר את רבה ודוחק בו להתכונן למבחן שיערוך לו רבו. ייתכן שזו דרכו של בית המדרש: המורה פוסק הלכה ומעודד את תלמידיו - בין באופן ישיר ובין באופן עקיף, באמצעות "שליח" - לחלוק עליו באופן מנומק כדי להגדיל תורה ולהאדירה. בכך הוא גם "מאמן" אותם להיות פוסקי הלכה בעצמם. רבה נענה לאתגר ומגיע מוכן: בידיו הוכחה לכך שרב הונא טועה וחייבים להחזיר את הגט בלי לחשוש. דבריו של רבה מוזרים בהקשר המשנה שלנו, שהרי הוא מצטט מן המשנה עצמה, ולכן נדמה שרב הונא מסתמך בדבריו על המשנה הקודמת. גם כאן רבה חולק על רבו ומצליח לערער את פסיקתו, ובכך קורא עליו תיגר.
אמר ליה רב עמרם לרבה: היכי פשיט מר איסורא מממונא? - אמר ליה: תרארא! שטרי חליצה ומיאונין תנן! – באופן מפתיע, לא הרב מתקומם נגד קריאת התיגר, אלא תלמיד אחר, רב עמרם, הוא זה שנחלץ להגן על כבודו. רב עמרם מטיח ברבה שאינו יודע ללמוד - הביטוי "כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר" לקוח מן המשנה המדברת בעיקר על שטרי ממונות, ורבה משתמש בו כדי להצדיק החזרת גט, ששייך לתחום האיסורים (ועלול להוביל לעבירה של ניאוף). רבה טוען כלפיו ששטרי מיאון וחליצה, הנזכרים במשנתנו, דומים לשטרי גטין: שטר החליצה מהווה אישור של בית הדין על כך שאישה ביצעה חליצה לאחי בעלה המת וכעת היא מותרת להינשא לכל אדם שבו תחפוץ; שטר המיאון מהווה אישור מבית הדין על כך שאישה אשר חותנה כילדה מיאנה להמשיך את נישואיה לאחר שבגרה ולכן היא פנויה כדין ומותרת להינשא מחדש למי שתבחר; מבחינת מעמדה האישי של האישה, ההשלכה המעשית של שטרי המיאון והחליצה זהה לזאת של שטר הגט, שכן כולם מתירים אותה מעול הנישואין. אבל רבה אינו מסתפק בהסבר ומוסיף לדבריו קללה חמורה - הביטוי "תרארא" (וגם "תרדא" ו"תדורא" במקומות אחרים) אינו ברור לגמרי, ורש"י מפרש אותו אחרת בכל אחת מהיקרויותיו בתלמוד: בב"ק ק"ה, ע"ב הוא מבין זאת כ"אין לב", בזבחים כ"ה, ע"ב הוא מפרש "שוטה בהול" וכאן הוא גורס "משועמם", כלומר, משוגע.
פקע ארזא דבי רב. מר אמר: משום לתאי דידי פקע, ומר אמר: משום לתאי דידי פקע - הביטוי "בי רב" יכול לתאר את ביתו של האמורא רב, אולם כאן מובן כי ביטוי זה מתייחס לאסכולה של רב, לבית המדרש שאליו משתייכים תלמידיו (כגון רב הונא ורב חסדא). המחלוקת העניינית הופכת לריב קשה ושוברת את יסודותיו של בית המדרש – עמוד הארז, התומך בתקרת הבית, נשבר. הסמליות ברורה: התוקפנות, האלימות והעלבון, גם אם הם נובעים מרדיפת הצדק והאמת, יפילו את בית המדרש על יושביו ועל התורה שבו ויסכנו את המשכה של שרשרת הלימוד.
תגובתם של רבה ורב עמרם מטרידה אותי לא פחות מן השבר עצמו: כל אחד מהם תולה את השבר במעשי השני וממשיך להתחפר בעלבונו שלו. הגט שנדון כאן אולי לא יפריד בין איש ואשתו (אם יוכרע הדין כרב הונא), אבל את "משפחת" בית המדרש של רב הוא הצליח לקרוע.
קשיותו של הארז, כנחרצותם של החכמים, אמנם מעוררת כבוד, יראה והדר, אבל ככלי הישרדות היא בעייתית למדי. כך אומר התלמוד עצמו (תענית כ', ע"א): "מה ארז זה - אינו עומד במקום מים, ואין גזעו מחליף, ואין שורשיו מרובין. אפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו. כיוון שנשבה בו רוח דרומית - עוקרתו והופכתו על פניו". דווקא רכותו של הקנה ויכולתו להתכופף עם הרוח בלי להיפגע ממנה הן שמאפשרות לו לשרוד לאורך זמן, ולפיכך גם "זכה קנה ליטול הימנו קולמוס לכתוב בו ספר תורה נביאים וכתובים". אולי עמודי בית המדרש, כמו עמודי המשפחה והזוגיות, נוטים להישבר בקלות רבה יותר ובקול נפץ עז ומאיים יותר כשהם עשויים ארז. אולי כדאי לשקול לייסד את בתי המדרש, בתי הדין והמשפחות שלנו על עמודי קנים, שכן אלה מאפשרים את הגמישות הראויה לכתיבת ספרי תורה, שטרות נישואין וגם גטין (במקרה הצורך).
הרבה תמר דבדבני: נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות".
