חוק שימור החומר

א. י. השל. הפן החווייתי שבמסורת היהודית "הדבר המסורתי ביותר שיהודי יכול לעשות הוא לשנות". כך מנסח הרב ד"ר מיכאל מרמור את הפרדוקס הנצחי בין מסורת לשינוי, בין המשכיות לרלוונטיות, לכאן ועכשיו. אני מוכן להסתכן ולומר שאין יהודי שלא יסכים להיגד זה - חרדים, חרד"לים, מסורתיים, רפורמים וחילונים. ייתכן שהם יהיו חלוקים בדעתם על עומק או על קצב השינוי, אך לא על עצם הצורך לעדכן ולשמר את מסורת השינוי.

המשמעות של להיות יהודי מסורתי היא להיות מחויב למורשת תרבותית ורוחנית חיה ותוססת. והנה שוב משפט פרדוקסלי - כי איך אפשר לשמר את העבר ובו בזמן להפיח בו חיים? ומהו הדבר שיש לשמר? הטקסטים? המנגינות? הכוונה? האקלים התרבותי שבו כל אלה נוצרו? ומהי התקופה או התקופות המיועדות לשימור? האם כל הישן הוא בהכרח מקודש? האם דין שימור פיוטים מתור הזהב בספרד כדין שימור תפילת שמונה עשרה? האם לברכה או לתפילה שנכתבו לפני 500 שנה בצפת משקל שונה מזה של תפילה שנכתבה לפני 200 שנה באיטליה?

כיום, בעזרת יזמים, מחקר, טכנולוגיה והאינטרנט, יש לנו שפע של מאגרים תרבותיים מהעבר במרחק של קליק בעכבר. אתר הזמנה לפיוט מאגד אלפי טקסטים וניגונים מעדות ישראל, אתר זמרשת שם לו למטרה לשמר את הזמר העברי מלפני קום המדינה, האתר Hebrewbooks מכיל יותר מ-50 אלף ספרי קודש להורדה מכל התקופות. יש שפע של אתרים לשימור מסורת, אך מה עושים בכל אלה? איך בוחרים מתוך השפע את המילים, המנגינות והתפילות המשמעותיות לחיינו? איך הופכים את נכסי התרבות והרוח ממוזיאונים לתרבות יהודית למקורות השראה לחיי הרוח שלנו?

לא לראותם בלבד

רבים וטובים התמודדו עם שאלות אלה, ואני רוצה להציע את תשובותיהם של שניים מגדולי ההוגים היהודים של המאה ה-20: חיים נחמן ביאליק ואברהם יהושע השל. כל אחד לחוד, במציאות יהודית שונה - ביאליק באירופה ובעיקר בארץ ישראל בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, והשל בעיקר בארצות הברית בשנות ה-50 וה-60 - חיפשו דרכים להחיות את התרבות ואת הרוח היהודית ולהתאימן לתקופתם. למרות המרחק הגיאוגרפי והכרונולוגי, הם הגיעו למסקנות דומות.

ביאליק פעל בעולם היהודי כולו, אך הפרוגרמה התרבותית שלו לתחיית היהדות היתה מכוונת לארץ, ובעיקר למפעל התחייה הלאומי של עם ישראל. השל דיבר בשני מישורים: האישי והאוניברסלי. החיבור של משנתו הרוחנית של השל ומשנתו התרבותית של ביאליק נותן לעוסקים ברוח, ביצירה ובתרבות היהודיות בישראל מבנה שלם יותר להתייחס אליו - והאחד משלים את האחר.

ביאליק והשל מתייחסים ליצירה היהודית בכללותה כאל קורפוס אחד - שירי עם, שירי תפילה, פיוטים, תפילות, פואמות, סיפורים - לכל החלקים במגוון היצירה העברית יש זכות להיכלל בספרות ובסידור התפילה של היום, אם הם מצליחים לגעת בנימים העמוקים והדקים של חוויית המשתתף בריטואל יהודי. מטרת פרויקט הכינוס השאפתני של ביאליק לא היתה ארכיאולוגית, אלא הנגשת אוצרות העם לכלל האוכלוסייה היהודית והפיכתה למקור מים חיים - לא לראותם בלבד אלא לשימוש תדיר, כחומרים שאין זו רק רשות להשתמש בהם, אלא גם חובה, כדי ליצור חברה עברית המושתתת על המורשת היהודית.  וכמו ביאליק, גם השל, בבואו לחדש דבר מה במחשבת ישראל, מתבסס ומצטט מכל קשת הספרות היהודית, מהתנ"ך ועד ימיו, בלי דילוגים כמעט.
" נוסחה של ביאליק להתחדשות יהודית תקפה עד היום: קחו את מה שהוריכם עשו - זה הבסיס - והוסיפו משלכם שכבה נוספת, אך רק קצת. שמרו על פרופורציות. לא כל תוספת ראויה: שימו לב שתהיה קשורה לכאן ועכשיו שלכם - לנסיבות החיים, לטעמים האישיים וליכולות שלכם "

שניהם הרחיבו את עולם התפילה - השל בפן החווייתי, וביאליק בחומרים הנכללים בטקסט התפילה או בטקס. ביאליק ייסד וניהל במשך שנותיו האחרונות בתל אביב את מפעל עונג שבת, שבו קיים מדי שבת אירועי תרבות יהודית, שבשיאם התקהלו כ-800 איש במשכן שהוקם במיוחד לצורך זה באולם אוהל שם. ערבי עונג שבת כללו שירי תפילה, שירים חלוציים ופיוטים, ניגוני מזריטש וניגוני חב"ד. גם אם האירוע לא היה מוגדר כתפילה, השילובים האלה, בהשתתפותו הפעילה של הקהל, יצרו כנראה תפילה המותאמת לקהל של תל אביב של שנות ה-30.

בכתביו ובמפעל "עונג שבת" של ביאליק ובכתביו של השל יש התייחסות מהותית למתח הקיים בין כוחות קוטביים: קבע וכוונה; חדש וישן; אגדה והלכה; המילה ומה שאי אפשר להגות. כל אלה יוצרים רצפים, ובכל מקום וזמן נתון, נדרשת התאמת המטוטלת לאירוע ספציפי, לזמן, למקום ולקבוצה המסוימת שלה מיועדים הטקס, התפילה או האירוע. ישעהו ליבוביץ' כותב שתפילה אינה מותנית בסיטואציה שבה נמצא האדם בחייו: "הן הן תשע עשרה הברכות של מנחה שמתפלל החתן ביום חתונתו לפני היכנסו לחופה אל האישה שהוא אוהב, והן הן אותן תשע עשרה ברכות עצמן שמתפלל במנחה האבל החוזר מבית העלמין, מקבורת אשת נעוריו או בנו יחידו".  אין זה נכון בעיניהם של השל ושל ביאליק: חוויית התפילה והטקס קשורים לזמן, למקום ולנסיבות ההתרחשות הטקסית.

ההיסטוריון שמואל אבנרי מביא דוגמה לתמהיל של טקסי עונג שבת של ביאליק: "לצד שירי קודש ומזמורי תפילה, הושרו שם גם שירים מתוך תור הזהב בספרד וכן שירים לאומיים ועממיים מודרניים. כך נמצא, לדוגמה, ברשימת השירים שהושרו על ידי מקהלת שלמה רביץ ובניצוחו, את 'שיר המעלות אשא עיני אל ההרים' מתהילים, את 'שביה ענייה' של שלמה אבן גבירול, ולצדם 'מה יפים הלילות בכנען' ו'שיר העבודה והמלאכה' - הכול בכפיפה אחת. ניכר היה כאן חותמו של ביאליק, אשר ביקש לתפוס את היצירה העברית לדורותיה כחטיבה אחת, הממזגת בתוכה יסודות של קודש וחול, של מסורת והתחדשות, של זקנה ובחרות".

מלאכת הכינוס של ביאליק נועדה אם כן לא רק לצרכים אינטלקטואליים, אלא ליצירת חוויה יהודית עכשווית חיה ונושמת, המושתתת על נכסי העבר אך מאירה אותם ברוח הזמן והמקום.

באופן אינטואיטיבי, קהילות ובתי תפילה במרחב החילוני שצמחו בעשור האחרון בארץ מיישמות את העיקרון שהנחה את ביאליק בהרכבת תמהיל התפילה בקהילותיהם. כך, ב"בית תפילה ישראלי" בתל אביב, ב"ניגון הלב" בנהלל ובעשרות קהילות מתחדשות בארץ, מורכב סידור התפילה מטקסטים מכל שכבות היצירה העברית, הנובעת מאותם מקומות בנפש האדם שהובילו את כותבי התפילות והפיוטים לכתוב אותם בתקופות השונות.

יתרה מזו: האמירה במפעלים אלה היא שאין להשאיר את הסידור כגן נעול, ולו נעשה זאת, יהיה זה פספוס היסטורי. עלינו לנצל את הזכות שנפלה בחלקנו לחיות בזמנים בלתי רגילים כעם: מצד אחד אוצרות העבר נגישים לנו באופן שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה היהודית, ומצד שני, כמות היצירה הנכתבת בעברית בימינו גדולה בהרבה מכל מה שנכתב בעברית בכל זמן נתון.

אך אין זה מספיק להוציא מהבוידעם טקסטים וניגונים עתיקים ולשלב אותם בטקסטים ובלחנים חדשים כדי ליצור טקס, תפילה או אירוע רוחני משמעותי. ביאליק והשל מדגישים את עיקרון החיות כעיקרון שאין בלתו בבואנו לעצב לעצמנו את התפילה או את הטקס. חידוש התפילה אצל השל אינו חידוש הסידור והתאמתו לימינו, אלא חידוש הכוונה בתפילה עצמה, יצירת אווירת תפילה שמאפשרת הפתעה ומבוכה. תפילה אינה יכולה להתקיים ממקום שבו הכול צפוי מראש, ממקום שבו כל המשתתפים יודעים מה יתרחש בכל רגע. בעיניו, התפילה לא נמצאת בדפי הסידור ולא בלב המתפלל, אלא יכולה להתקיים רק במפגש החי בין השניים.

בדומה להשל, גם ביאליק, בבואו לעוץ עצה לחלוצי קיבוץ גניגר על חידוש סדר פסח ב-1930, כותב להם: "חוגו את חגי אבותיכם והוסיפו עליהם קצת משלכם, לפי כחכם, ולפי טעמכם ולפי מסיבתכם. העיקר שתעשו את הכל באמונה, ומתוך הרגשה חיה וצורך נפשי. ואל תתחכמו הרבה".

הנוסחה של ביאליק להתחדשות יהודית תקפה עד היום: קחו את מה שהוריכם עשו - זה הבסיס - והוסיפו משלכם שכבה נוספת, אך רק קצת. שמרו על פרופורציות. לא כל תוספת ראויה: שימו לב שתהיה קשורה לכאן ועכשיו שלכם - לנסיבות החיים, לטעמים האישיים וליכולות שלכם. לכל אלה אין טעם אם זה לא נעשה מתוך צורך אמיתי, צורך נפשי למצוא משמעות בטקס, בתפילה או בסדר. פעלו מתוך הצרכים הרוחניים והנפשיים שלכם. אלה מנועי ההתחדשות, ורק כך התוצאה תהיה תחושה חיה.

העיסוק בחומרי הגלם של התרבות היהודית לדורותיה עדין מאוד, וכפי שביאליק כותב באותו מכתב: " את החגים אין בודים מן הלב... אפשר ל'נסח' ול'סגנן' קצת את החגים, אבל לא לברוא יש מאין. החג הוא עניין של יצירה קיבוצית, שמשתתפים בה כוחות ויסודות מרובים ושונים: הדת, המסורת, ההיסטוריה, האומנות, הטבע...".
לחוות. להתנסות. אסטבן גוטפריד
טקסים, תפילות, סדרי פסח, סדרי ט"ו בשבט, טקסי מעגל חיים - כל אלה הן יצירות קבוצתיות, ולכן המכשיר הטוב ביותר שהמציא העם היהודי לחיי רוח משמעותיים הוא הקהילה. המסגרת הקהילתית עשויה לאזן בין הכוחות השונים הפועלים במלאכת החידוש המסורתית של הרוח היהודית, וכך אולי אפשר לתת מענה לסיפא של עצתו של ביאליק: "ואל תתחכמו הרבה".

יש לנו זכות לחיות בתקופה שבה רוב אוצרות התרבות והרוח מן העבר נגישים לנו. בעזרת העשייה והחוויה הקהילתית אפשר לשלב, להתנסות, לגעת ולשחק בחומרים אלה ולעצב לעצמנו חיים יהודיים בעלי משמעות, לא כדי לקבוע מסמרות לדורות הבאים, אלא מתוך אותה מחויבות למסורת החידוש עתיקת היומין.
                                            

אסטבן גוטפריד, מייסד שותף של "בית תפילה ישראלי", הוא אחד הדוברים באירוע ,"עשו לכם טקס", שיתקיים בבית אבי חי ב 26.12.2012.