מחאה נגד המוחים
הדף השבועי
social
facebook whatsup email tweeter
תמר דובדבני //
11.6.13
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

מחאה נגד המוחים

האם נשים רשאיות לקיים את מצוות הנחת התפילין? רשמים ומסקנות בעקבות ניסיון הרפורמה של מיכל בת כושי ואשת יונה

מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים ואשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בה חכמים מדלא מיחו בה חכמים אלמא קסברי מצות עשה שלא הזמן גרמא היא ודילמא סבר לה כרבי יוסי דאמר נשים סומכות רשות (עירובין צו ע"א-ע"ב)

 

תרגום:

מיכל בת כושי היתה מניחה תפילין, ולא מחו כנגדה חכמים; ואשתו של יונה היתה עולה לרגל, ולא מחו כנגדה חכמים. מכך שלא מחו כנגדה חכמים – מסקנה, שסוברים: מצוות עשה שלא הזמן גרמהּ היא; ושמא סבר כרבי יוסי, שאמר: נשים סומכות – רשות.
f130609ma04נשות הכותל בתפילה (צילום: פלאש 90)

 

הקשר:

המשנה הראשונה בפרק העשירי במסכת עירובין קובעת כי מי שמוצא תפילין מחוץ למקום יישוב בשבת חייב להכניסן למקום היישוב, כרוכות עליו כדרך שמניחים תפילין – אחת על הזרוע ואחת על היד. דעת רבן גמליאל היא שמותר להכניסן למקום היישוב "שנים שנים", כלומר שניים על הזרוע ושניים על הראש. התלמוד מנסה לברר במה חולקים רבן גמליאל ו"סתם" המשנה. אחת ההצעות היא שהמחלוקת נסבה על השאלה האם "שבת – זמן תפילין הוא". כלומר, האם מצוות התפילין מחייבת גם בשבת. הקטע שיידון כאן לקוח מדיון זה.

 

 

דיון:

מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים; ואשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בה חכמים

מיכל בת כושי מזוהה בידי הפרשנים כמיכל בת שאול. זיהוי זה נסמך על קישור בין שני פסוקים. בפסוק מקראי אחד מתאר שאול את עצמו בפני שמואל כ"בֶן יְמִינִי" (שמ"א ט, 21), ובשני נזכר אדם בשם "כוּשׁ בֶּן יְמִינִי" (תהלים ז, 1). מחיבור שני הפסוקים יחד לומדים הפרשנים ש"כוש" הוא שאול.

מיכל המקראית היא דמות טרגית: נסיכה שניתנה כפרס-שבדיעבד לדוד (שמ"א יח, 19-17), אהבה אותו (שם, 20), סיכנה את עצמה כדי להציל את חייו (שם יט, 17-11), נזנחה על ידו וסיימה את חייה בלא ילדים משלה (שמ"ב ו, 23-16). אשת יונה הנביא אינה נזכרת במקרא.

 

עלייה לרגל חלה על גברים בלבד: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'" (שמות כג, 17; וראו גם: שמות לד, 23; דברים טז, 15). הזכרים הם המצווים לראות ולהיראות לפני ה'. גם מצוות התפילין נתפסת כמצווה המיועדת לגברים. בתלמוד הירושלמי מוסבר היסוד הרעיוני לתפיסה זו: "ולמדתם אותם את בניכם (דברים יא, 19) – ולא בנותיכם; החייב בתורה חייב בתפילין (שם, 18); נשים שאין חייבות בתורה, אין חייבות בתפילין" (ירושלמי עירובין י, א). מצוות התפילין קשורה במצוות לימוד התורה באופן מוחלט: מי שחייב בזה חייב אף בזה, ומי שפטור מזה, פטור גם מזה. תרגום ירושלמי (המיוחס ליונתן בן עוזיאל) רואה בתפילין ייצוג גברי ומפרש כי הם הם ה"כלי גבר" שאסור לאישה ללבוש (דברים כב, 5). " מצוות התפילין נתפסת כמצווה המיועדת לגברים. בתלמוד הירושלמי מוסבר היסוד הרעיוני לתפיסה זו: מצוות התפילין קשורה במצוות לימוד התורה באופן מוחלט: מי שחייב בזה, חייב אף בזה, ומי שפטור מזה, פטור גם מזה "

 

אשת יונה ומיכל קיימו מצווה שלכאורה לא נצטוו בה, ובמעשיהן יצאו מן התחום הדתי שהוגדר להן. שתי הדמויות בסיפור תלמודי זה מבוססות – במידת מה – על הקשרן המקראי. מיכל המקראית, כאמור, לא היתה אישה "רגילה" –  הן מפני ש"אהבה" גבר (מקרה יחיד במינו בתנ"ך) והן מפני שלא ילדה (כנ"ל). על דמות נשית כזו נקל כנראה לתלות עשיית מצווה "גברית". בעלה של אשת יונה היה נביא סורר שניסה לברוח מן המשימה שהטיל עליו אלוהים, ולכן מתבקש גם לאשתו, כנראה, לייחס מרידה במוסכמות דתיות וחברתיות. שתי נשים אלה מייצגות כאן עשייה "שונה", מחוץ לגבולות המוגדרים. למרות זאת, התלמוד כאן מדגיש שהחכמים לא עצרו בעדן, ומשתמע מכאן שלמרות ה"מוזרוּת" שבמעשיהן – אין הם אסורים.

 

גישה שונה נמצאת בתלמוד הירושלמי, שם נזכרים מעשי שתי נשים אלה, וניתן להבין שכנגד אשת יונה אמנם לא מחו החכמים, אולם כנגד הנחת התפילין של מיכל – מחו גם מחו (ראו: דוד רוזנטל, ספר זיכרון למוריה ליבזון, עמ' 60-56).

 

מדלא מיחו בה חכמים אלמא קסברי מצות עשה שלא הזמן גרמא היא

כדי שיתאפשר לתלמוד להכריע הלכה על פי פסיקה קודמת, עליו להבין מה העיקרון שהנחה אותה הפסיקה. במקרה זה התלמוד מבין את אי המחאה כפסיקה שאין עבירה במעשי הנשים, והוא מנסה להבין על מה פסיקה זו מתבססת.

 

האפשרות הראשונה היא שתפילין אינה נחשבת מצוות עשה שהזמן גרמהּ, ולכן נשים חייבות בה. המשנה קובעת כי "כל מצות עשה שהזמן גרמה – אנשים חייבין ונשים פטורות" (קידושין א, ז). כלומר, נשים פטורות ממצוות התלויות בזמן. בפועל, כלל זה אינו תקף לגבי מצוות רבות (למשל: שבת, קורבן פסח, ישיבה בסוכה וכו'), אולם בהגות היהודית - ההלכתית וה"אגדית" - הוא משמש מעין עמוד אש מנחה ומוביל דרך. אם אכן תפילין אינה מצווה התלויה בזמן, נשים חייבות בה, ולכן ברור מדוע לא מחו חכמים כנגד מיכל.f130510ssff01צילום: פלאש 90

 

להוכחת טענה זו מצטט התלמוד ברייתא מקבילה למשנה שנזכרה לעיל. גם הברייתא דנה בהכנסת תפילין שנמצאו בשבת מחוץ לתחום, ובה נאמר: "אחד האיש ואחד האשה, אחד חדשות ואחד ישנות; ר' יהודה אוסר בחדשות ומתיר בישנות" (תוספתא עירובין ח, טו). התלמוד מעיר, ובצדק, שהברייתא מציינת מחלוקת אם מותר להכניס לתחום היישוב רק תפילין ישנות (שניכר כי כבר השתמשו בהן כתפילין וברור שאין מדובר בתכשיט או בקמע, שאסור לשאתם בשבת), אבל אין בה כל מחלוקת לגבי ההיתר של נשים לשאת את התפילין בשבת, כדרך הנחתם. מכאן, מסיק התלמוד, שנשים אכן מחויבות בתפילין, בדיוק כמו גברים. אם כך, לומד התלמוד, נראה שהנחת תפילין אינה מצוות עשה שהזמן גרמהּ.

 

התלמוד תוהה: גם אם זו הסיבה שחכמים לא מחו כנגד מיכל, מדוע לא מחו כנגד אשת יונה? עלייה לרגל היא בודאי מצוות עשה שהזמן גרמהּ!

 

ודילמא סבר לה כרבי יוסי דאמר נשים סומכות רשות

האפשרות השנייה שמציע התלמוד לסיבת אי המחאה היא שיש מצוות שנשים פטורות מהן אך ניתנה להן רשות לעשותן. דוגמה למצווה כזו היא הסמיכה. במסכת חגיגה דורשים החכמים את הפסוק מויקרא א, 4, שקובע את סמיכת הידיים על הקורבן כחלק מתהליך ההקרבה: "בני ישראל סומכין, ואין בנות ישראל סומכות" (חגיגה טז ע"ב). כנגד מדרש זה, טוען ר' יוסי, שלבנות ישראל יש רשות לסמוך ומספר: "סח לי אבא אלעזר: פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים, והביאנוהו לעזרת נשים, וסמכו עליו נשים. לא מפני שסמיכה בנשים – אלא כדי לעשות נחת רוח לנשים". כלומר, לכתחילה נשים אמנם פטורות מסמיכה, אולם מותר להן לעשות זאת, במיוחד כשזה גורם להן "נחת רוח".
" ר' יוסף קארו פסק בשולחן ערוך שתפילין הם מצוות עשה שהזמן גרמהּ, והוסיף לדבריו הרמ"א: "ואם הנשים רוצין להחמיר על עצמן (ולהניח תפילין) – מוחין בידם". יחד, דחו קארו ואיסרליש את שתי פניה של הסוגיה, ובקול גדול מחו כנגד אי-המחאה הקדומה "

 

שתי אפשרויות העמיד התלמוד לשתיקת-הסכמת החכמים להנחת התפילין של מיכל: לפי הראשונה, נשים מחויבות במצווה זו, כגברים; לפי השנייה – נשים פטורות מכך, אך אינן אסורות בכך, ולמען "נחת הרוח" שלהן, יש לאפשר להן זאת.

 

ר' יוסף קארו פסק בשולחן ערוך שתפילין הם מצוות עשה שהזמן גרמהּ והוסיף לדבריו ר' משה איסרליש (הרמ"א): "ואם הנשים רוצין להחמיר על עצמן (ולהניח תפילין) – מוחין בידם" (שו"ע או"ח לח, ג). יחד, בין שניהם, דחו קארו ואיסרליש את שתי פניה של הסוגיה, ובקול גדול מחו כנגד אי המחאה הקדומה. אני ממשיכה בדרכם – ומוחה כנגדם.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus