והגדת לבתך ביום ההוא: מהו חלקן של הנשים בחג הפסח?
והגדת לבתך ביום ההוא: מהו חלקן של הנשים בחג הפסח?
social
facebook whatsup email tweeter
איה אליה //
5.4.20
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"שהרה בלאו: היא השוותה את עצמה למשה רבנו. אלוהים לא אהב את ההשוואה הזאת, והופ! מרים נשלחת לבידוד של שבעה ימים. לפחות היא לא הייתה נשואה ולא היו לה ילדים, אז היה קצת קל יותר באוהל"
"פרופ' דליה מרקס: חותמן של הנשים ניכר בטקסים: הכשרת הבית והמטבח, הבישולים. בתוך כור ההיתוך הישראלי, רוב המסורות הנשיות שעברו דורות על גבי דורות מאֵם לבנותיה אבדו. גם היום רוב חוכמת הדורות הזאת חסר"
בימים כתיקונם ליל הסדר הוא האירוע העולמי שבו משתתפים באופן פעיל המספר הרב ביותר של נשים וגברים יהודים, אבל מה עושים כשלמחצית מיושבי שולחן הסדר אין גישה לטקסט המשותף?

לא הפסח שמתקרב, אלא דווקא המגפה והבידוד הם שהעלו בדעתה של הסופרת שהרה בלאו את דמותה המקראית של מרים. "אני באמצע פרויקט תנ"כי שבאורח פלא לא בוטל או 'הוקפא' ( שזה בעצם בוטל-אבל-לא-יודעים-איך-להגיד-לך-את-זה), ובדיוק הגעתי לשלב המגפות, המחלות והספחות בתנ"ך. המחלה שהכי מעניינת אותי עכשיו היא הצרעת, שבתהליך הריפוי שלה היה אלמנט של בידוד. הצרעת נקשרת לרכילות וללשון הרע, ויש כאן מידה כנגד מידה. ריכלת על מישהו וגרמת שיבודדו אותו מהחברה? יפה מאוד, אז עכשיו לך ותתבודד קצת בעצמך. באוהל. בלי נטפליקס", כתבה השבוע בחשבון הפייסבוק שלה. "המצורעת הידועה ביותר בתנ"ך היא כמובן מרים הנביאה. איך יכול להיות שמה שאנחנו הכי זוכרים מהנביאה האדירה הזו, מהמנהיגה המפוארת הזו, הוא בעיקר את העובדה שהיא ריכלה על אשתו של משה, אחיה, וחטפה צרעת? איך זה יכול להיות?".

 

אנחנו מכירים את המדרשים הנוגעים לצרעת – מוציא שם רע.

"נכון, הייתה לה ביקורת על משה, ובין השאר על אשתו הכושית. התנ"ך מעולם לא היה מופת של פוליטיקלי קורקט, אבל אם קוראים את הטקסט כלשונו, מגלים שזו אינה רכילות זולה; זו קריאת תיגר - על ההנהגה. מרים רצתה יותר. היא השוותה את עצמה למשה רבנו. אלוהים לא אהב את ההשוואה הזאת, והופ! מרים נשלחת לבידוד של שבעה ימים. לפחות היא לא הייתה נשואה ולא היו לה ילדים, אז היה קצת קל יותר באוהל. ובכל זאת, בני ישראל חיכו לה בסבלנות. הם ידעו שהיא תעבור את זה, שהיא תהיה בסדר".

 

מה הדימוי שלך לגבי מרים?

"כילדה, הזדהיתי איתה מאוד, כי בעצם מרים היא הילדה היחידה בתנ"ך – על פי מדרשים. לא היו לי עוד מודלים מקראיים של ילדות קטנות. חלק ממני עדיין רואה אותה כילדה חכמה ואמיצה שיום אחד תגדל ותהיה ל'מרים הנביאה', מנהיגה, וסמל נשי בעל משמעות. בחרתי לצייר אותה באחד הרגעים הגדולים שלה, אחרי קריעת ים סוף. מרים עם התוף ביד, בשיערה הפרוע, תכף תוביל את מקהלת הנשים בשירת ההקלה וההודיה. כן, זו מרים הנביאה: אישה ששרדה את הבידוד, התאוששה מהמחלה, אספה כוחות והמשיכה הלאה. ואולי לפעמים, אחרי הרבה זמן, היא הייתה נזכרת בימים ההם של הבידוד, באוהל, לבד, עם כל החרדות והחוסר-ודאות, תוהה אם אי-פעם תחזור להיות מרים ההיא, אם ישמרו לה את העבודה שלה, אם שוב תזכה לראות את השמיים. ואז היא הייתה מחייכת".

 

 

Sarah_Blau_(13780680464)
להזדהות עם מרים. שהרה בלאו

 

 

מהמקרא להגדה, ומדבורה לדבורה

 

"בסופו של דבר, אנחנו חושבים על הפסח דרך הטקסט של ההגדה. והחג הזה, חג החירות, סיפור הנס, מזוהה אסוציאטיבית עם הציווי "והגדת לבנך", עם ארבעת הבנים", אומרת הרבה והפרופסור דליה מרקס, חוקרת ליטורגיה ומדרש ומחברת הספר בזמן: מסעות בלוח השנה היהודי ישראלי (ידיעות ספרים, תשע"ט). "ההגדה היא הטקסט הדתי הנפוץ ביותר ביהדות. בארץ ובתפוצות ליל הסדר הוא האירוע שבו משתתפים באופן פעיל המספר הרב ביותר של נשים וגברים יהודים. אבל מה המשמעות של 'והגדת לבנך'? האם הוא כולל את הבנות? האם כולם באמת מסובים סביב שולחן הסדר? מה חלקן של הנשים בחג?".

 

כלומר, מה עם הגדת לבתך?

"הלשון הזכרית של הציווי מייד קופצת לעין. אבל בעיני דורות על גבי דורות זה נראה נורמטיבי. הקול הזכרי היה הקול הניטרלי, הגורף. שימי לב, המילה 'זכר' גזורה מאותו שורש כמו זֵכר. הגברים הם אלה שנושאים את הזיכרון הלאומי, ההיסטורי, ואילו הנשים נקשרו בשכחה, אותה תהום נשייה. אין בהגדה נשים, אם כי בואי נודה בכך שגם משה רבנו אינו מוזכר בשמו. סבות סבותינו ואימהות אימותינו עסקו בעיקר בהגשה לשולחן הסדר, ופחות היו שותפות לסיפור חג הפסח. התלמוד גם פוטר נשים מסובות מלהסב לסדר. לכאורה, זהו פטור נוח, אולם הוא מדיר בעצם את הנשים מהשיח על תולדות העם, על החירות וכו'. הסיפור שלהן אינו מסופר, ולכן, במידה מסוימת, אינו קיים".

 

גם אם הבעיה שמרקס מצביעה עליה הולכת אחורה בסדר הדורות, אין היא נעוצה במקור. במקור חג הפסח לא כלל דפים וכריכות, אלא מצווה להגיד; לא אוריינות, אלא מסורת אורלית. "אנחנו יודעים שבמשך דורות היו אלה הגברים שכתבו, למדו, לימדו, הדפיסו קראו והפיצו את הטקסטים המסורתיים שלנו. פרופ' רחל אליאור נוהגת לומר שמדבורה הנביאה ועד דבורה בארון נשים לא העלו על הכתב את הדברים שלהן. לנשים לא היה תלמוד, תורה. ואולם שמה של ההגדה מלמד על מקור המצווה שהוא לספר את סיפור הנס; הסיפור על מי שהיינו, על השגחה, על רצון לחופש. הבעיה היא במפגש שבין המצווה ובין האופי האורייני כל כך של עם כעם ישראל. אחת הסגולות שלנו, שגם קיבלה ביטוי במסורות פסח, היא שכל ילד לומד קריאה וכתיבה, והכישורים האלה מאפשרים לו לחוות את דעתו, להתווכח, לשאול ולהקשות. כל ילד - אבל - לא כל ילדה. אז מה עושים כשלמחצית מיושבי שולחן הסדר אין גישה לטקסט המשותף? במידה רבה, השאלה הזאת היא המשימה ומורת הדרך של הדורות שלנו, דורות של בנות שדוברות, חושבות, כותבות וקוראות, ואנחנו אלו שצריכות ויכולות לנסות לגלות את העקבות שהניחו אחריהן האימהות והסבתות שלנו במסורות הקיימות".

 

לפי מרקס, אחת הדרכים לעשות זאת היא לנסות ללמוד על המסורות הקשורות במנהגים. "זה אינו אירוע שמנוהל בידי החזנים או הרבנים; חותמן של הנשים ניכר בטקסים: הכשרת הבית והמטבח, הבישולים. בתוך כור ההיתוך הישראלי, רוב המסורות הנשיות שעברו דורות על גבי דורות מאֵם לבנותיה אבדו. גם היום רוב חוכמת הדורות הזאת חסרה. אבל כיום נשים רבות מבקשות ללמוד ולאמץ את המנהגים הנשיים העתיקים, אבל גם ליצור מנהגים חדשים". 

 

מרים איה אליה
מרים מניחה את משה בתיבה (ציור: ג'יימס טיסו)

 

 

מסורת נפוצה היא הנחת תפוז על קערת הסדר. מרקס, שחושפת בספרה את הזרמים התת-קרקעיים הרוחשים מתחת ללוח השנה העברי, הקדישה פרק מיוחד – "צומת מסובות" – למקומן של הנשים בסיפור חג הפסח ולחלקן במנהגי החג. היא מסבירה שיש כמה גרסאות למקור מנהג הנחת התפוז על צלחת הסדר. "הגרסה הנפוצה ביותר מספרת על אישה ששאלה רב איך יכול להיות שאישה יכולה להיות מורה, שופטת, פרופסור ורופאה, אבל לעלות לתורה, לקרוא בה ולהיות חזנית - אסור לה. לפי הסיפור, הרב השיב לה שאישה על בימת בית הכנסת היא כמו תפוז על צלחת הסדר. זו מסורת אורלית שיש לה וריאציות. מלבד זאת, יש גם מסורות קדומות המתייחסות לנשים בהקשר של פסח. הרב ישעיה הרוביץ, מגדולי רבני אשכנז במאה ה-17, מסביר שפסח, מצה ומרור הם כנגד שלושה אבות, וארבע הכוסות הן כנגד ארבע האימהות. כלומר, האימהות מלוות אותנו לכל אורך ליל הסדר. רבי אלעזר מוורמיזא, שפעל במאה ה-13, מסביר שהביצה והזרוע מייצגות את משה ואהרן, ומוסיף, "ויש משימין עוד תבשיל אחד, זכר למרים". והוא הדג. הדג, שהוא סמל ללוויתן שיאכלו צדיקים בגן עדן לעתיד לבוא, חי במים, שעליהם השיטה מרים את משה ואותם היא דולה מבארה הפלאית להשקות את בני ישראל".

 

מה באמת עם מרים? במקרא מרים היא דמות מרכזית בסיפור - מהחיים בעבדות ועד קריעת ים סוף והמסע במדבר. זה לא מוזר שהיא לא מוזכרת בהגדה?

"זה לא מפתיע מאוד, בהתחשב בכך שחז"ל ביקשו למנוע פולחני אישיות. גם שמו של משה מוזכר בהגדה רק פעם אחת. אבל זו אכן שאלה שכדאי להידרש לה. בגרסתו המקראית, הסיפור על פסח הוא סיפור שנפתח בנשים ובסולידריות נשית. ספר שמות נפתח במופת של עבודת צוות בכלל לא-מובנת מאליה. נשים מעמים שונים, ממעמדות שונים, מרקעים חברתיים שונים, פועלות יחד להצלת אותו תינוק זכר שיהיה למשה רבנו. פרעה חרד מהכוח הדמוגרפי של בני ישראל, מהכוח הוולדני שלהם. הוא פונה למיילדות ומטיל עליהן להוציא לפועל גזרה איומה, רצח עם. המקרא מתאר עימות בין מיילדות נבונות למלך עיוור מזעם ושיכור מכוח. הדבר המעניין הוא שלא ברור שיוכן האתני של המיילדות. בתורה מורה מלך מצרים "למילדות העבריות". אין זה ברור אם מדובר במיילדות של העבריות (ומכאן שהן היו אולי מצריות) או במיילדות עבריות. שתי הקריאות אפשריות. אבל הקריאה הנועזת יותר היא שאלו היו מיילדות מצריות שיילדו את העבריות.

 

"אם כך הדבר, הרי שלפנינו נפרשת תמונה מרגשת של סולדיריות בין-מעמדית ובין-אתנית. אפשר ללמוד מכך שהרצון לחיים משותף לנשים, והוא יוצר ביניהן חיבור, שעוקף אפילו את המלך. בפסוק כ' נאמר "וייטב אלהים לַמְיַלְּדֹת". גם בהמשך הנשים הן שמחוללות את העלילה. יוכבד מנסה בנואשות להציל את תינוקה, ומפני שכבר אינה יכולה להסתיר אותו, היא בוחרת להשיטו על היאור; מרים אחותו משגיחה עליו; ובמיוחד מפתיע חלקה של בת פרעה, בת המלך האכזר, שמסרבת לפקודתו של אביה ומצילה את התינוק. התורה אומרת פה אמירה חתרנית, רדיקלית - אולי פמיניסטית. נשות סיפור פסח, כמו שהוא מופיע במקור המקראי שלו, כאילו אומרות במעשים שלהן: אתם הגברים תנהלו את המלחמות שלכם, אבל אנחנו הנשים דואגות קודם כול לחיים".

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus