שמונת השונאים
מדוע רגש הנקמה מודר מהטיפול הפסיכולוגי?
social
facebook whatsup email tweeter
גתית גינת //
9.10.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"מרים ברגר: הקליניקה אמנם נותנת כבר מראשיתה מקום רב לביטויים של רגשי כעס ותוקפנות, אולם מנגד, רגשות נקמה כמעט שאינם מקבלים את המקום הראוי להם כיוון שמתן לגיטימציה לרצונות נקמה נתפס כלגטימציה לאלימות"
"לצערי, גוף הידע הפסיכואנליטי דוחה את הרצון לנקום באופן גורף, וההתייחסות אליו היא בדרך כלל מוסרנית. כמות המאמרים שעוסקים בנקמה היא שולית. כל 'שדה הנקמה' – מרגשות, רצונות ופנטזיות ועד מעשים – נידון להתעלמות, דחייה או גינוי"
"צריך לדבר גם על מעשי נקמה, משום שהתנהגויות נקמניות בין אנשים, גם קרובים, הן שכיחות הרבה יותר משאנו מוכנים להודות בכך. אנשים נוקמים זה בזה באופנים רבים ושונים, מבלי שיהיו מודעים לכך ומבלי שייקחו על כך אחריות"
אף על פי שמתוקף היותנו בני אדם, מבעבעים בנו לעתים רגשות נקמה – החל מפנטזיות ועד מעשים לא מודעים שאנו עושים – הקליניקה הטיפולית איננה נותנת להם מקום. "מבחינה חברתית, הנקמה שמורה לאמנות, והעדרה מהשיח האנליטי בהחלט תמוה", אומרת הפסיכולוגית והחוקרת מרים ברגר

לפני שבועות מספר אישה בלגית רצחה את שכנהּ בן ה-98 אחרי שסיים את חגיגת יום הולדתו. האישה בת ה-48 צפתה מביתה בחגיגה של השכן, וכשהסתיימה, חצתה את הכביש, נכנסה אל הבית והכתה בראשו בעציץ חרס גדול. כשהגיעה המשטרה, סיפרה האישה שהשכן החל לאנוס אותה כשהיתה בת שבע ושמעשי האינוס נמשכו שנים.

 

בימים אלה האישה, מרטין דוויט שמה, מוחזקת עדיין במעצר. עורכי דינה טוענים כי השכן, אנדרה אריי, לשעבר מורה מצטיין בבית ספר יסודי, היה מיודד עם הוריה וניצל את הידידות כדי לאנוס אותה. המשטרה, מצדה, אומרת כי תתקשה לאמת את הדברים משום שדוויט לא הגישה תלונה בעת ביצוע העברות. מעניין לחשוב על פרק הזמן בן 40 השנים שחלף בין מעשה העוול (לכאורה, רק לכאורה) למעשה הנקמה – 40 שנים שבהן לדוויט לא היה, כפי הנראה, פורום ראוי לשמו לדבר בו על רגשות נקם שוודאי בעבעו בה. רגשות שאין זה לגיטימי לאוורר, אפילו בזירה האולטימטיבית לליבון עולמנו הפנימי – הקליניקה הטיפולית.

 

דיון על נקמה איננו בגדר הלגיטימי בקליניקה. ואולם, כדי להיטיב להבין את השורשים ההיסטוריים והמדעיים של מושג הנקמה בדיסציפלינה הפסיכולוגית, יש לפנות תחילה לקוטב ההופכי שלה – הסליחה. הסליחה, כמומנט נפשי, להבדיל מפילוסופי או דתי, החלה להיחקר בידי פסיכולוגים בשנות ה-80. אבי הפסיכולוגיה של הסליחה הוא רוברט אנרייט האמריקאי, שייסד את המכון הבינלאומי לסליחה וחיבר פרוטוקול טיפולי לסליחה המוכר כיום בידי האו"ם.

 

בעקבותי אנרייט, שגשגו תיאוריות ומחקרים שהציגו את יתרונותיה הנפשיים ואפילו הכימיים של הסליחה. כך למשל, פיתח החוקר אברט וורטינגטון את מודל הפירמידה של הסליחה, שלפיו מתבקש המטופל להיזכר בפגיעה, לייצר אמפתיה כלפי הפוגע, להבין את הערך הגלום בסליחה, להתחייב לסלוח ולהתמיד בסליחה. קתרין לולר חקרה את השלכות העוינוּת, ולעומתה - הסליחה, על מערכות הגוף, וקבעה שהסליחה טובה לבריאות.

 

עם הזמן, פסיכולוגיית הסליחה החלה לעורר ביקורת, בעיקר במקרים שבהם מטפלים ביקשו להחילה בטיפול של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית, עת שביקשו מהמטופלים לדמיין אמפתיה ומחילה כלפי הפוגע. לא פעם הופיעו במאמרי הביקורת על פסיכולוגיית הסליחה אמירות בזכות הטינה ומחשבות הנקם. לדוגמה, באסופה "לפני שסולחים: עמדות מתריעות כלפי סליחה בפסיכותרפיה" כותבים הפסיכולוגית שרון לאמב והפילוסוף ג'פרי מרפי:"הסליחה התקבלה כאסטרטגיה טיפולית ללא בדיקה רצינית".

 

 

במאמרה באסופה שכותרתה "נשים, התעללות ומחילה: מקרה מיוחד", לאמב בוחנת נשים שעברו התעללות כקבוצה בעלת מעמד מיוחד, שיש לה מכנה משותף עם ניצולי שואה. החוקרת אמנם מדגישה שלא ניתן להשוות בין סבלם של ניצולי שואה לסבלן של נשים שעברו התעללות, אך כותבת כי שתי הקבוצות נתפסות כקבוצות "שיש להן סיבה שלא למחול". לאמב אף סבורה שייתכן כי לחלק מנפגעות אונס ותקיפה מינית עדיף שלא לסלוח, ועליהן ללמוד לחיות עם טינתן ועם כעסן. מרפי ולאמב מבקשים "לבחון בצורה ביקורתית שאלות (שנוגעות לסליחה)", כמו "למה סלחנות היא כה פופולרית עכשיו?", "מתי ראוי למטפל להמליץ על מחילה?" ו"מתי המחילה מזיקה?". בן זוגה לכתיבה, ג'פרי מרפי, כתב לאחר מכן את הספר "Getting Even" ("להתנקם", אך גם "להשתוות"). בספר, מרפי טוען שרגשות נקמניים ראוים ללגיטימציה רחבה יותר בחיינו הנפשיים, החברתיים והמשפטיים. הוא בוחן את הפסיכולוגיה של הכעס ומצדד באסטרטגיות של הגנה עצמית.

 

חיים בסרט

 

מרים ברגר, פסיכולוגית קלינית ואנליטיקאית קבוצתית חברה במכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, חיברה עם  הפסיכואנליטיקאי והאנליטיקאי הקבוצתי ד"ר אבי ברמן ועם הפסיכיאטר והאנליטיקאי הקבוצתי הקרואטי איוון אורליק את הספר "קורבניות, נקמה ותרבות הסליחה". הספר, שפורסם באנגלית בהוצאת נובה, עומד לצאת בחודש הקרוב בעברית בהוצאת אח. ברגר מאמינה כי הרעיונות שהיא וחבריה מנסחים בנושאים המפורטים בכותרתו הם חלוציים וחדשניים ואומרת כי תרומתה מתמקדת בנושא הנקמה, על נגזרותיה.

 

ברגר מציעה לראות את הרצון לנקום כשדר בעל ערך קומוניקטיבי שזקוק לעיבוד ולפענוח כדי שיוכל להיעשות שיח מפורש וישיר – הן בהקשר הטיפולי והן מעבר לו. "הקליניקה אמנם נותנת כבר מראשיתה מקום רב לביטויים של  רגשי כעס ותוקפנות", היא אומרת, "אולם מנגד, רגשות נקמה כמעט שאינם מקבלים את המקום הראוי להם כיוון שמתן לגיטימציה לרצונות נקמה נתפס כלגטימציה לאלימות. חברתית ותרבותית, הנקמה שמורה לספרות הקלאסית, לאופרה ולקולנוע. הפער הגדול בין הפופולריות של הנקמה בתקשורת ובאמנות לסוגיה בתרבות המערבית ובין העדרה מהשיח הפסיכואנליטי, הן בתיאוריה והן בקליניקה, הוא תמוה ודורש תשומת לב".

 

ברגר מבהירה כי עבודתה אינה בבחינת המלצה ועידוד למעשי נקמה. "אני פסיכולוגית קלינית, ואלימות אינה מקובלת עליי, אולם גם הכחשה של רגשות נקמה רבי-עוצמה ותיוגם כשליליים אינם רצויים. לצערי, גוף הידע הפסיכואנליטי דוחה את הרצון לנקום באופן גורף, וההתייחסות אליו היא בדרך כלל מוסרנית. כמות המאמרים שעוסקים בנקמה היא שולית. כל 'שדה הנקמה' – החל ברגשות, רצונות ופנטזיות על נקמה וכלה במעשים נקמניים מסוגים שונים ומגוונים – נידון להתעלמות, דחייה או גינוי".

 

 

מרים ברגר
מרים ברגר. שדה הנקמה

את כוללת ב"שדה הנקמה" גם מעשי נקמה. אפשר שלא לגנותם?

"צריך לדבר גם על מעשי נקמה, משום שהתנהגויות נקמניות בין אנשים, גם קרובים, הן שכיחות הרבה יותר משאנו מוכנים להודות בכך. אנשים נוקמים זה בזה באופנים רבים ושונים, מבלי שיהיו מודעים לכך ומבלי שייקחו על כך אחריות. לדעתי, התנהגויות נקמניות הן חלק מהרפרטואר היומיומי והרגיל ביחסים אנושיים. התרבות הפופולרית מעידה על כך הרבה יותר ממה שמעידים על כך אנחנו, כפסיכולוגים מלומדים. התנהגויות נקמניות הן תגובה מובנית וטבעית על פגיעות, והרי יחסינו היומיומיים רצופים בשניהם".

 

מהם רגשות נקמה? מה עושים איתם בטיפול?

"רגש נקמה הוא בעיניי קומוניקציה סמויה. הוא בבחינת מסר בלתי מודע לאדם שכבודו האנושי נפגע ושכאבו הוא בלתי נסבל. הוא מאותת לאדם שערערו על זכותו להיות סובייקט נחשב ובעל ערך. כשמבינים את הרצון לנקום כהתנהגות שמטרתה להשיב את הצדק ואת האכפתיות האנושית על כנם, יכול המטופל לקחת עליו בעלות. כשנותנים לרגש הנקמה מקום לגיטימי בקליניקה, אז אפשר לשוחח עליו, לרכך את הסבל שכרוך בפגיעה ולהרגיש שניתן לחזור ולמצוא תיקון ביחסים. רגשות הנקמה שנהיים לשיח ישיר ומפורש בטיפול ומעבר לו מסייעים להבנה הדדית ומאפשרים תקווה ליצירה של מציאות משותפת עם הזולת ולמניעת מעשה נקמה הרסניים".

 

פרופסור גידי רובינשטיין, פסיכותרפיסט וחבר בכיר בפקולטה למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית נתניה, מסכים שלרגשות נקמה אין עדיין לגיטימציה ראויה בקליניקה. "עם זאת", הוא מסייג, "יש להתייחס להבדלים אישיותיים של מטופלים. למטופלים שמרנים, מסורתיים, שלא לומר דתיים, יש בדרך כלל צורך חזק מאוד לכבד את הוריהם, והם יתקשו לבטא תחושות של כעס ותוקפנות. לעומתם, יש מטופלים עם נטייה חזקה להשליך על סביבתם ולהאשים אחרים. טיפול צריך להציע ערוצים אישיים לגיטימיים לשני טיפוסי המטופלים".

 

יהדות קתולית

 

חוקרים והיסטוריונים ייחסו לא פעם את התיאוריות של אנרייט, אבי פסיכולוגיית הסליחה, לרקע הקתולי שלו. במאמרו "כמה הערות על מחילה במסורת היהודית" כותב פרופסור דניאל סטטמן: "הגישה היהודית מוצגת בדרך כלל כמנוגדת לגישה הנוצרית", המחייבת למחול בלי תנאי. "שלושה מאפיינים מיוחסים לגישה היהודית למחילה", הוא מציין, "ראשית, החובה למחול מותנית בכך שהפוגע יתחרט על הרעה שעשה ויבקש סליחה מהנפגע. שנית, יש חטאים שאין עליהם מחילה, גם אם הפוגע מתחרט עליהם ומבקש סליחה. שלישית, אי אפשר למחול בשם מישהו אחר".

 

"כיהודייה, חודש הסליחות ויום כיפור הם חלק מתרבותי", אומרת ברגר, "אני מאמינה שלסליחה יש מקום אמיתי רק בתנאי שהאדם שמבקש אותה מקבל אחריות על מעשיו, מתחרט עליהם מעומק לבו, מבקש לכפר עליהם ואכן מקיים זאת הלכה למעשה". רובינשטיין מאמין בסליחה וחושב ש"הרעיון הבסיסי מאחוריה הוא רעיון חיובי, בלי קשר לטקסים דתיים". בעיניו, הסליחה היא "ניסיון לעצור את מעגל האימים שבו אלימות גוררת אלימות בין בני אדם, בין קבוצות ובין עמים. עם זאת, כשסליחה נהיית לצו חיצוני, היא עלולה לבטל את האחריות האישית ולייצר תגובה מלאכותית, חסרת אותנטיות". 

 

gidimain (1)
רובינשטיין (צילום: אלי דסה)

אף על פי שלאופן שבו ברגר ורובינשטיין תופסים סליחה יש אולי שורשים בתרבות היהודית, סטטמן מראה במאמרו כי "עמדת המסורת היהודית (ביחס לסליחה) היא הרבה פחות חד-משמעית ממה שמקובל לחשוב". דרך מובאות שונות הוא מראה כי הגישות במסורת היהודית והנוצרית – ביחס לסליחה בלי תנאי – הן גישות דומות בסופו של דבר. סטטמן מצטט מ"קריאת שמע על המיטה" ו"תפילה זכה" של ערב יום כיפור וסבור שרוחן תואמת בסופו של דבר את רוח המחילה הנוצרית.

 

 הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי  

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus