כפרה

שֵׁנִי
"אבא של אג'ו כבר מזמן איננו. לא רק הוא. את כולם נשא הרוח. אפילו השען ישקה סילברמן, שלימד את סטלין יידיש, איננו, וגולדבאום, הספּר המדופלם לגברים ולגברות מוורשה, שאשתו ברחה ממנו לבושה בקומבינזון והוא פחד לרדוף אחריה בגלל המטוסים האיטלקיים שהפציצו ומפני שחבש מסיכה נגד גזים ולא הצליח להוריד אותה, גם הוא איננו, והסנדלר יהושע, שלימד אותי לחתוך סוליות וירק מסמרים בקשת לתוך סוליה, איננו, והרפד הצולע ישקה וייסמן, שנהרג בתאונה ואשתו התחתנה עם המאהב שלה, והאדון פולישוק, שחלם על חנות פרוות אבל מכר פלאפל בפינת לֶסל, והרפד זוסקה שלינוב, שנמצא מת בחדר קטן במלון ירדן בבן יהודה פינת קרן קיימת עם ליפסטיק מרוח על שפתיו, גם הוא איננו. מתו כל כך הרבה אנשים שהכרתי, יותר מתים מחיים נותרו, ביל מת, דני מת, מי לא מת, שרה אמי, משה אבי, רות אוליצקי, שלום יקיר ורינה הלפנד שאהבתי בכיתה ה', מתה, ומתו הדודים והדודות, מחלת מוות נשרה משמים ובלעה את רוב מי שהכרתי ושום דבר לא נשאר".

שְׁלִישִׁי
"עַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי וְעַל כָרְחֲךָ אַתָּה מֵת" (פרקי אבות).

אנחנו נכנסים אל החיים בעל כורחנו ויוצאים מהם בעל כורחנו. חיים שלמים של בחירה מתוחמים בשני רגעים של שרירותיות אלימה. כל חיינו נעמוד משתאים מול פלא הלידה וניחרד מאימת המוות. ביניהם, בין הפליאה לאימה, נטביע קו דקיק של פסיעות רגליים מהוססות.

 

רְבִיעִי 
לרגע בהיר אחד אתה מבחין בגבולות חייך. בקצוות. ברגע הזה אתה מתמלא פליאה. ברגע הזה נוצרת הטומאה - במקום שבו היית נבוך באמת. במקום שבו ראית פני אלוהים.

 

חֲמִישִׁי
"זאת חוקת התורה - לפי שהשטן ואומות העולם מונין (מצערים) את ישראל: מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה? לפיכך כתוב 'חוקה', לומר חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אין לך רשות להרהר אחריה".
(רבי שלמה יצחקי, רש"י, המאה ה-11, צרפת)

שביעי
נוכח אימת המוות ניצבת פרה אדומה ולוחכת עשב. אין לה מה להציע מלבד הנחמה שבעצם היותה. פרה אדומה תמימה, אשר לא עלה עליה עול. פשוטה ומוחלטת כמו המוות עצמו. פרה אדומה אשר תגאל את האדם מטומאת התימהון והחידלון, ובה בעת תאפשר לו לקבל אותה כחלק מחייו. כי למה פרה אדומה? ככה.