נסרין קדרי, נינו ביטון ותזמורת המגרב - פיוטי מימונה

01.03.21

עם כל הכבוד למופלטה, שורשי המימונה עמוקים הרבה יותר מקצת בצק ונוטלה. האם בחג הזה טמון המפתח לאחוה בין יהודים לערבים?

כותב המאמר: עקיבא סגל

עד לא מזמן תרבות המינסטרים הישראלית לא אהבה לשמוע ערבית. זאת אומרת, כן אולי בנסיעה לטיול בצפון כשעוצרים לכנאפה - אבל לא בפריים טיים בטלוויזיה וברדיו. בשנים האחרונות המגמה של התעניינות מחודשת בפיוטים ובמסורות המזרח חושפת אותנו בהכרח גם לשפה הערבית, שבמקרים רבים היא השפה של השירים מבית אבא. אותה שפה חצי-מוכרת שמסביבנו מתגלה פתאום כנוכחת גם בתרבותנו פנימה, אנו מגלים עד כמה חלקים מסוימים של מורשתנו מזכירים את שכנינו, ופתאום זה איכשהו משלב אותנו מעט יותר בתרבות שסביבנו ופותח אותנו להכירה.
 

נסרין קדרי היא אחת ההשלכות המעניינות של הסיפור הזה; לראשונה זמרת ערבייה בלב הקונצנזוס הישראלי. למרות הנטייה שלנו לחשוב על תרבות מזרחית יהודית בישראל ככזו שלא כוללת ערבים, השופר של נסרין ללב הקונצנזוס הייתה תוכנית הכישרונות "אייל גולן קורא לך", שם אפילו שרה מעט גם בערבית כדי להדגים את יכולותיה הסלסול שלה. אומנם, בקריירה שפיתחה מאז היא מעדיפה לשיר שירים בעברית, שהצליחו ומושמעים רבות ברדיו. מה שמעלה את השאלה -  האם תוכל נסרין להיכנס אל הקונצנזוס גם בשפת אמה?

השיר הראשון בערבית שנכנס לגלגלצ היה שיר הגעגוע "מיום שהלכת" ("יא מאמא"), שכתב בשפה המרוקאית שמעון בוסקילה לזכר אמו האהובה, והלחין עידן רייכל. פתאום השפה המרוקאית נכנסה לפלייליסט, עם המנגינה המיוחדת שלה שכה מבחינה אותה מהערבית של אזורנו. נינו ביטון הוא נציג מובהק של המגמה הזו: כנגן מוזיקה אלג'יראית שמוערך בעולם כולו, התעקש ביטון במשך עשרות שנים להקליט את המוזיקה המסורתית בצורתה המקורית ונותר הרחק מלב הקונצנזוס בישראל. עם החיבור המחודש של התרבות הישראלית אל מסורת יהודי ארצות האסלאם, החלה קרנו לעלות גם בתוך עולם המוזיקה הישראלי, ובשנת 2011 הוא הוציא אלבום ראשון אחרי שנים ארוכות של פעילות מוזיקלית. ביטון לא מנגן מוזיקה ש"מושפעת מ-" או "עיבוד מחודש בהשראת...", אלא תמיד ניגן וינגן את הדבר עצמו, את המוזיקה הצפון אפריקאית האותנטית. לשון אחר, המוזיקה של ביטון עקבית ולא השתנתה: מה שהשתנה הוא טעם הקהל בישראל. (קישור לראיון קצר עם ביטון בבית אבי חי לקראת השקת האלבום - https://www.youtube.com/watch?v=nlEYms_9pBY).

והנה אנחנו מקשיבים לנסרין קדרי שרה בערבית; לא הערבית שלה, לא ערבית שיש לה קשר למה שהיא גדלה עליו בלוד ובחיפה, אלא ערבית-מרוקאית שהיא חלק מהתרבות הישראלית באופן כלשהו. נסרין היא זמרת נהדרת שהצליחה למרות מוצאה ולא בגללו - היא נשמעת טוב גם בעברית, בזה אין ספק, אבל כיף לשמוע כמה הסלסולים שלה זוהרים בתוך דקויות השפה הערבית; היא לא מנסה לעשות מבטא וסגנון מרוקאי, אלא פשוט שרה בשפתה. אז הנה נסרין יושבת שם ושרה משהו בשפה שהיא קצת שלה ויותר שלנו ויותר שלה.

אבל הקשר בין השפות הוא גם קשר בין תרבויות. חלק מהשיבה אל תרבות המזרח הוא גם השיבה אל הפיוטים הקלאסיים, שאותם כתבו משוררי תור הזהב בספרד שחיו בסביבה דוברת ערבית והושפעו מהשירה הערבית. המשקלים של שירת ימי הביניים בעברית הם לא יותר מהתאמה של העברית למשקלים הקלאסיים של השירה הערבית. השיר שלפנינו, שחיבר היוצר המרוקאי אלמעטי בנקאסם (1928-2001), הוא דווקא שיר עממי למהדרין שנקרא – "עלאש יא ע'זאלי" – "מדוע, צבי/ה שלי?". הצבי הוא סמל ליופי שמושרש עמוק באמנות ובשירה הערבית, ובהשפעתה חדר גם אל פיוטים עבריים רבים. אולם כבר בשיר השירים מעידה הרעיה "דומי דודי לצבי או לעופר האיילים"... אז מי אם כן המקור של מי, והאם אפשר בכלל לענות על השאלה הזו? הנה נתגלתה בפנינו סמליות נוספת בכך שנסרין הערבייה שרה עם נגנים יהודים שיר מרוקאי שנכתב על-ידי מוסלמי, על צבי, בארץ שמכונה ארץ הצבי, בחגם של יהודי מרוקו.

ובאמת, מסתבר שבמרוקו היה החג קשור קשר הדוק ביחסי יהודים-ערבים: היהודים היו מוכרים את החמץ לשכניהם המוסלמים לפני פסח, וכעבור שבעה ימים קיבלו משכניהם מגש עמוס חמץ מתוק מייד עם צאת החג. אומנם החגיגה היא חגיגת אביב, ונקשרת לעתים גם בדמותו של הרמב"ם, אולם חלק חשוב ממהות החג היה גם בכך שהיהודים מזמינים את שכניהם המוסלמים לבוא לאכול איתם, לאחר שבעה ימים של ריחוק כפוי בשל איסורי החמץ. ההיבט הזה מודגש במיוחד בפיוט שכתב ר' דויד בוזגלו, גדול פייטני מרוקו שעלה לארץ ישראל, ונקרא "אתם יוצאי מערב". זהו פיוט שנכתב כאן בארץ ומעלה את זכר חגיגות המימונה כפי שהיו במרוקו: 
 

"אֶתְמוֹל פָּעַר אֶת לוֹעוֹ. יַם סוּף לְנֶגֶד פַּרְעֹה.
עִם כָּל רִכְבּוֹ בְּנָסְעוֹ. וּלְקָחָם לוֹ לְמָנָה.
וְעָבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו. צֹאן יִשְׂרָאֵל עֲבָדָיו.
עֵת נֶעֶרְמוּ מִשְׁבָּרָיו. עַל יְדֵי רַעְיָא מְהֵימָנָא (=רועה נאמן, שהוא משה רבנו)
וּרְכוּשׁ רוֹדְפָיו וּמוֹשְׁלָיו. שָׂם יִשְׂרָאֵל אֶל כֵּלָיו.
מִתּוֹךְ הַיָּם וְגַלָּיו. נִתַּן לוֹ לְמַתָּנָה."

חג המימונה נחגג במוצאי שביעי של פסח, התאריך שבו לפי המסורת נקרע ים סוף לבני ישראל, אך הטביע את המצרים: זהו יום המציין את ייחודו של עם ישראל, וכיצד בעזרת האל הוא מנצח את אויביו, משמיד אותם ואף נוטל לעצמו מרכושם. והינה, בבתים הבאים ר' בוזגלו מדגיש את היותה של המימונה חג אחר דווקא, שבו לאחר שחגגנו את זהותנו הנפרדת בשבעת ימי הפסח כעת אנחנו מציינים את שותפות הגורל עם השכנים המוסלמים:

"שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים. יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים.
וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים. עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה.
וְלָבְשָׁה הָעִבְרִיָּה. תִּלְבֹּשֶׁת עַרְבִיָּה.
וְגֶבֶר עִם אַדְרָעִיָּא (=לבוש מסורתי). וּקְטֹרֶת מֹר וּלְבוֹנָה.
וְלֹא נִכָּר הָעִבְרִי. לִפְנֵי אָחִיו הַהֲגָרִי (=מוסלמי, שהוא בן הגר ומציין שנים להיג'רה).
אִם עִירוֹנִי אוֹ כַּפְרִי. רוּחַ כֻּלָּם נְכוֹנָה.
שָׁם טֻשְׁטְשׁוּ הַתְּחוּמִים. בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים.
אִלְמָלֵא אַנְשֵׁי דָּמִים. אֲשֶׁר עַל הַמְּדִינָה."
 

בימינו חג המימונה הוא כבר חג ישראלי מן המניין. אם במרוקו המסר היה של חגיגה שמאחדת יהודים ומוסלמים במדינה אחת, כאן בארץ המימונה היא חג שבו השכנים ממוצא מרוקאי פותחים את בתיהם ותרבותם בפנינו, שכניהם היהודים שאינם ממוצא מרוקאי. המוסלמים שבארץ אינם קשורים לחגיגה הזו ואינם חלק ממנה; הערבית של השירים שמושמעים במימונה אומנם דומה לערבית שנשמעת בחפלה שנערכת באותו הזמן בכפר הערבי השכן, אך גם שונה ממנה מהותית. האם גם בישראל יוכלו חגיגות המימונה לחבר את ערביי הארץ, דרך השפה והתרבות הדומות כל כך, אל יום חג שאינו יהודי-רשמי ושבעבר השתתפו בו גם חוגגים מוסלמים?... 

עוד בבית אבי חי