לשנאה לחץ כאן
שנאה.קום
social
facebook whatsup email tweeter
רוביק רוזנטל //
4.7.10
שנאה.קום
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

לשנאה לחץ כאן

הם מלאי בוז. הם עושים דה-לגיטימציה לאנשים שהם בכלל לא מכירים. הם כותבים טוקבקים. רוביק רוזנטל על גידולי הפרא של הרשת

להלן פרדוקס: שנאה היא רגש רב עוצמה, כוח מניע בחיי היחיד והציבור, אבל מתן ביטוי מילולי לשנאה הוא בלתי תקין פוליטית. מתוך מגוון הרגשות השליליים, שנאה היא רגש שתהליכי החינוך, תהליכי החיברות והתקשורת נוהגים לדחות או להכחיש.

 

rvbyq3 כעס, לעומת זאת, מותר ורצוי לבטא - משני טעמים. ראשית, כעס מכיל יסוד רציונלי: אנחנו כועסים "על מישהו" "בגלל משהו" ומסוגלים לנמק את הכעס, בעוד שנאה היא רגש לא מנומק, בדומה לאהבה. שנית, כעס מופנה בדרך כלל כלפי אנשים שיש אתם קשר כלשהו, ולעתים קרובות כלפי מי שאנו אוהבים. שנאה, מנגד, היא רגש הכולל הדרה, ביטול מוחלט של הזולת השנוא, ובכך טמון חומר דלק למלחמות מכל הסוגים.

 

כאן נכנסת לתמונה תרבות הטוקבקים. הטוקבקים הם גידול פרא של הרשת, שאין לו כמעט גורמים מווסתים. בצ'טים, בפורומים ובבלוגים יש גורמים של חיברות ושל קשר. הטוקבקים, לעומתם, הם תגובתו של יסוד "ההמון" ב"תקשורת ההמונים". ההמון הוא חסר פרצוף, שכן המגיב אינו מזוהה, וכללי העידון, החיברות והתקינות הפוליטית לא חלים עליו.

 

לתכונה הזו של המרחב, שאותו אכנה "טוקבקייה", יש יתרונות מסוימים. מגבלות רבות מדי על התקשורת הבין-אישית וההמונית עשויות לכלוא רגשות ועמדות לא מקובלות, ואלה עלולות לפרוץ באופן אלים או בלתי צפוי. הטוקבקייה יוצרת לכאורה תעלה נוחה ומטהרת לכל אלה.

 

אלא שבמקרה זה קם הגולם על יוצרו: שיח השנאה בטוקבקייה נהפך לגורם משמעותי במערכת היחסים בין קבוצות בחברה הישראלית השסועה, ובמקום לטהר את האוויר הוא הופך אותו לבלתי נסבל. מתברר שברגע שבו השנאה פורצת, אין לה גבולות. בסרט הזה היינו יותר מדי פעמים.

שיח השנאה בטוקבקייה נפוץ בעיקר בתחומים מוגדרים: סוגיות הקשורות לסכסוך הישראלי-פלסטיני, למלחמת התרבות, לשחיתות שלטונית, לספורט - ופה ושם גם לבידור העממי. שיח השנאה בספורט, בעיקר לקראת התמודדויות גורליות או הכרעות בסוף העונה, עשוי להגיע לשיאים לא הגיוניים, אף כי הוא נתפש כבלתי מזיק. בתחומים אחרים הוא חושף פצעים פתוחים של החברה הישראלית.

 

לבוז בלי לשנוא
המטקבק מביע כלפי מושאיו אמצעים כמו בוז, הכללה, דה-לגיטימציה ודמוניזציה. הדוגמאות מובאות כאן לקוחות מטוקבקים לידיעות בעניין רווי שנאה שהתפרץ לאחרונה ביתר שאת, והוא יחסי חרדים-חילוניים. בתוכו חבויה כתת-קבוצה שנאת הספרדים-אשכנזים.

 

בוז. הבוז אינו זהה לשנאה: אנו עשויים לבוז לאדם או לקבוצת אנשים בלי לשנוא אותם. יותר מזה: ברגש השנאה יש סימטריה מסוימת, כמו באהבה, בעוד הבוז בא ממקום מתנשא. בטוקבקים משתלבים בשיח השנאה כינויי בוז ומכסים עליו, ואפילו נותנים לו הצדקה לכאורה.

למשל: "מה אתם יודעים בכלל, אתם הערסים הימנים? אתם בכלל הברזתם משיעורי אזרחות, לא ניגשתם לבחינת הבגרות באזרחות, ואם ניגשתם, בטח נכשלתם! מה אתם יודעים על הנושאים האלה בכלל? עדיף שתשבו בשקט!"

 

הבוז מתבטא גם בשמות תואר שנהפכו לקלישאות רשת, כמו "פתטי", "קשקשן", "קשקוש", "אנשים קטנים" ועוד.

 

אחד המאפיינים החשובים של הטוקבקייה הוא ההתרסה נגד בעלי עמדת כוח כמו פוליטיקאים, משפטנים ועיתונאים. כותב מאמרים חשוף לשיח שנאה בוטה ובלתי פוסק המכוון אליו ישירות. זהו מרכיב של שיח השנאה החושף חולשה.

 

טוקבק על דברים שאמרה ציפי לבני בענייו החרדי: "מה היא מבלבלת את המשמו, היא היתה 3 שנים בממשלה מה היא עשתה? ליבני אישה טיפשה רודפת שלטון".

 

הכללה. שיח השנאה מתייחס בדרך כלל לקבוצה הנחשבת עוינת או אויבת, כחלק ממלחמת תרבות כלשהי. בשיח הזה, ההכללה היא הנשק העיקרי: כל החילונים, כל המתנחלים, כל הערבים וכל החרדים עשויים מעור אחד, ונאמרות עליהם אמירות כוללניות המייצגות שנאה.


לדוגמה: "חילונים ריקניים מפזרים מילים ריקניות בלי כסוי. ביום שחילוני יזיז חצי שקל בשביל איזה ערך, יאשפזו אותו במוסד לחולי נפש. תלמדו איך החרדים מוכנים להיכנס לכלא ולמסור נפש בשביל ערכים". ויש גם התייחסות למגיב אחר, ספציפי: "לא צריך אותך פה. סע לטורקיה". ומהצד השני, על החרדים: "הם לוקים בשיגעון גדלות: אין טובים מהם אין צדיקים מהם אין ישרים מהם נהפוכו. הם לוקים בחטא הגאווה, מסתגרים, חסרי תרבות, גזלנים- לוקחים מהחברה בה חיים ולא רוצים לתרום בתמורה".

 

דה-לגיטימציה. בשיח השנאה כמעט אין התייחסות עניינית לטיעוני הצד השני. לעומת זאת, יש ניסיון גלוי וחוזר להציג את הצד השני כמי שאינו ראוי להביע את דעתו. למשל: "לקבל ביטוח לאומי ולא לעבוד, או לתרום למדינה זה בסדר? חבורה של מושחתים! החרדים האשכנזים הם לא יהודים. הם האספסוף שהיה אחראי ישירות לחורבן בית שני והשם מנסה להשמידו, בטיפשותם הם יגרמו לחורבן בית שלישי".

 

דמוניזציה. שיח השנאה עולה מדרגה כשהגורם השנוא, בדרך כלל קבוצה, מוצג כשטן או כחלק מכוחות האופל. להלן טקסט שאינו חריג ברשת. לא נגענו: "אחמניזאד תשחרר אותנו מהשלטון של הערב רב הזה... שמאלנים בג"צ תשקורת ועוד מרעין בישין ששולטים עלינו מקום המדינה אנשים שונאים תחרדים מיתנחלים שונאים את עדות המיזרח ואוהבים תערבים והגויים כי זה מה שהם בעצם גווים במסווה של יהודים שלצערי הרב המון העם הולך אחריהם כמו עדר מובל לטבח וקונה תשקרים ו תרמאויות שלהם אנשים שפלים רודפי כבוד ובצע הסוף שלהם קרוב". קשה לראות היכן טקסט כזה היה יכול להתפרסם היכן שהוא לפני היות האינטרנט.

 

בדמוניזציה לא נפקד מקומן של השוואות ושל התייחסויות לשואה. במקרה הבא, יוצא הטוקבק נגד מגיב שהעלה על נס את העקרונות המנחים את אחד משני הצדדים: "גם לנאצים היו עקרונות, בסוף זה נגמר ב-50 מיליון איש הרוגים". וגם, ביחס לחרדים: "לא פלא ששנאו אותנו בחו"ל, והייתה שואה, למה הם צריכים לכפות עלינו את השטויות שלהם!!!"

רוביק רוזנטל הוא לשונאי וסופר

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus