זמן הפציעות של אלוהים
שערי שמים
social
facebook whatsup email tweeter
יאיר להמן //
20.9.12
שערי שמים
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

זמן הפציעות של אלוהים

יאיר להמן לא תיאר לעצמו שקהילה יהודית קטנה בעיירה אמריקאית שכוחת אל תפתח עבורו את שערי השמים

yair "שערי השמים נסגרו בטריקה". צילום: רוני טוביה 

אם יש בי עוד קורטוב של תחושת "קדושה" ו"טהרה" - שני מושגים שתמיד התקשיתי להגדיר או להזדהות עמם - אני מוצא אותם במוצאי יום הכיפורים. זה קורה בדיוק בדקות האלה, אחרי שירת "לשנה הבאה בירושלים" שגם בעל נפש צינית כמוני לא יכול שלא להצטרף אליה אחרי הצום הכבד, ולאחר התקיעה הגדולה שממשיכה להדהד בלבך כמו קרן מלחמה המתריעה על בוא "המלך הגדול".


בדקות האלה, בדרך מבית הכנסת לכוס הקפה בבית, אתה אכן מרגיש מזוכך. אתה מביט למעלה כדי לחפש את שערי השמים הפתוחים, ולרגע מאמין שכעת אתה אכן כלי ריק שבו תלוי אם יתמלא בזכויות או בחטאים מחפירים.


אולי התחושה הזו היא שדחפה אותי, החייל המשוחרר, אי אז ב-1998 בעודי מטפס על פיסטינים בפארק ילוסטון שבמערב ארה"ב, להיזכר לפתע שהיום ערב יום הכיפורים. מיהרתי להיפרד מעדרי הבופאלו הרועים שם, מהגייזרים המתפרצים ומשאר הנופים הפראיים של ארץ האינדיאנים הטבוחים, נכנסתי לג'יפ היפהפה ששכרתי ונסעתי במהירות לעיר הקרובה. 

הגעתי לג'קסון הול, שכשמה כן היא: חור הממוקם בעמק שכוח אל, ובו תושבים מעטים שחיים שם את חייהם הנידחים רק מפני שנולדו שם. עיקר גאוותה של ג'קסון הוא אייל הצפון (moose), שחי בהרי הרוקי הסובבים את העמק. לכן כל בעל עסק שני שם משרבב את המלה "מוס" לשם החנות, המסעדה, או מספרת הנשים שלו.    
הגעתי כשעתיים לפני כניסת הצום, מצאתי מוטל שהתאים לי תקציבית, והתחלתי לשאול עוברי אורח היכן נמצא בית הכנסת. לאחר משאל רחוב קצר שכלל הרמת גבות, גמגומים ואת השאלה "the what?", משל שאלתי היכן אפשר לאכול רגלי חייזרים, הבנתי שגדולים סיכויי למצוא כאן שרידים משבט אפאצ'י מאשר משבט יהודה.

" "כל נדרי" החל בצלצולי תוף מרים (הרבנית) ופסנתר (ושוב - תודה לכומר). גם לפיוטים הבאים הומצאו מלודיות חגיגיות וססגוניות. למרות שמרנותי, מצאתי את עצמי מתרגל די מהר לסשן הג'אז הזה במסווה של החייאת תפילות יהודיות מסורתיות "
לשמחתי, טעיתי. בדיוק באותה שנה, במקביל להתעוררות הדתית הכללית שחלה ביבשת, החליטו שני קשישים ילידי המקום לאסוף את זיכרונות יהדותם ולנסות לאסוף מניין יהודים כדי לחגוג את היום המיוחד הזה, אפילו אם הם לא זוכרים מה בדיוק מציינים בו ובטח שלא איך. הם גייסו לעזרתם רבנית רפורמית שהגיעה במיוחד מק"ק סן פרנסיסקו: היא עזרה לאסוף מניין ("גם מי שלא בטוח אם סבא או סבתא אכן היו יהודים והוא רק מתעניין יכול להגיע לטקס"), ואפילו אירגנה מקום מצוין לתפילות בזכות ידידות עם הכומר המקומי.


וכך מצאתי את עצמי, מגולצ"ח כהלכה, מדיף ניחוח אפטרשייב קל, לבוש לבן ועטור כיפה, פותח את דלתות ההיכל ומוצא מולי את ישו בכבודו ובעצמו, ענקי וצלוב, עם אותו מבט מיוסר בעיניים כאומר "כן, גם אני איאלץ להיות כאן". "כל נדרי" החל בצלצולי תוף מרים (הרבנית) ופסנתר (ושוב - תודה לכומר). גם לפיוטים הבאים הומצאו מלודיות חגיגיות וססגוניות. למרות שמרנותי, מצאתי את עצמי מתרגלדי מהר לסשן הג'אז הזה במסווה של החייאת תפילות יהודיות מסורתיות. ולא רק זאת: בשלב מסוים אף הצלחתי למצוא ניצוץ קדושה ואולי אפילו שליחות. היה זה כאשר הרבנית חשופת הכתפיים הזמינה אותי לתפוס את מקומה למרגלות ידידינו הצלוב ואמרה: "and now, the guy from the holy land will teach us an Israeli melody".

לימדתי אותם את "אדון הסליחות". זה אפילו בוצע בסופו של דבר כמעט טוב. הבטתי למעלה בחשאי ונדמה היה לי שאני רואה את שערי השמים נפתחים, גם אם בסדק צר.

 

"hey! You! the guy from Israel, קרא לי "ג'ו" משופם אחד והחווה בעזרת מזלג לעבר קערה עם מה שנראה כמו סלט לא מזוהה מעורבב עם גבינת קוטג', you should taste this!"". מיהרתי לעשות כהמלצתו ודחפתי כף גדולה מהמאכל לפי. רק בביס השני הבחנתי בטעם בשרי והפניתי אל ג'ו מבט שואל.  "That is moose!", הוא סיפר לי בגאווה והמשיך למנה הבאה.


רק הרגע נהפכתי לכלי ריק ומזוכך. אולי זה ייחשב כזמן פציעות? הבטתי שוב למעלה בזהירות. שערי השמים נסגרו בטריקה.

 

הכותב הוא שחקן ויוצר ירושלמי, המשחק בתיאטרון ובטלוויזיה. כתב ושיחק בתוכניות "קלבת שבת" ו"פרה שחוטה" שהועלו בבית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus