עקדת יזהר
מילות יחס.
social
facebook whatsup email tweeter
27.5.10
מילות יחס.
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

עקדת יזהר

"איך אבא מושיב ילד על קן צרעות?" , תוהה ס. יזהר בסיפור הפותח את "מקדמות". ניר ברעם מתמודד עם התשובה המבעיתה - ההגשמה החלוציות מהווה בגידה בהורות

1.

ילד יושב ליד אביו בשדה. יום קיץ חם. זמן הסיפור לא לחלוטין ברור, מדובר כפי הנראה בשנות ה-40, זאת אפשר לדעת על-פי העימותים הפוליטיים שמעסיקים את האב ומקורם בשנות ה-40.  האבא חורש – הוא חורש באדמה וזה קשה כי זו אדמה שאלפי שנים לא חרשו אותה והילד מדבר –כי ילדים מדברים. האב חורש ומקשיב: "כמובן שאבא מקשיב כל הזמן וגם מפנה כל הזמן מבט לדעת איך הוא התינוק שם, ובתוך כל  המאמץ להגשים ולחרוש גם מביט כל הזמן".

ניר ברעם
ניר ברעם

אולם יזהר, כסופר המחויב כל הזמן לשני "סיפורים", מחויב לסיטואציה הפרטיקולארית וגם למבט העל הלאומי (שתמיד אמור להכיל את המשפחה, השבט) שתמיד יחתור לעבר השאלות המעסיקות את הלאום, שואל בפירוש: "איך זה להיות ילדו של מתיישב? להיות תינוקו של זה  שהחליט לקיים בגופו את הרעיון".

יש לשים לב שכבר בשאלה התמימה הזו מעלה יזהר תהייה מוסרית סביב המחיר שמשלמים הילדים בשל המחויבות לרעיון, וגם תהייה פרקטית יותר סביב האפשרות לקיים את שני התפקידים בו זמנית: אבא, ואדם שמקיים בגופו את הרעיון. ואם בזמן שהאב ובנו ממלאים לבדם את הסיפור נותרת השאלה הזו לא פתורה (האם אפשר אולי לקיים את השניים יחדיו, אולי בכל זאת ניתן לרקום פשרה בין המחויבות ללאום למחויבות למשפחה?( הרי שבמהרה מגיע קולה הצלול והברור של האם ומודיע שהדבר איננו אפשרי, זוהי למעשה ההכנה לקראת הקטסטרופה.

 

האם אומרת: "לך קל להיות חלוץ וכל זה, אבל לגדל כאן תינוקות, מה יצא מהם כאן, ומה אם פתאום חלילה קורה כאן משהו לילד מה תעשה אז?". ראוי לשים לב בהקשר הזה עד כמה קולה של האם בסיפור של יזהר דומה לקול האישה, רעייתו של דוידוב – אותו לוחם ציוני אהוד ונערץ – גיבור הנובלה "החי על המת" של אהרון מגד. גם ציפורה, אשתו של דוידוב אומרת על מותו של נמרוד, ילדם המשותף במלחמת 48': "זו היתה עקדה רק בלי מלאך". כלומר, שני הסופרים הללו, בני דור תש"ח, מותירים את האב, הגבר, במצב של ספק – הגברים הללו אינם קריקטורות ציוניות פנאטיות ונטולות מודעות – אולם את המסקנה הגורפת שמזהה את הסכנה הטמונה במפעל כלפי הילדים, את מעגל הדם וההקרבה, את הדברים הללו, רק הקול הנשי, שמתבונן בפרויקט מעמדה מעט מרוחקת, יכול להביע.

כמו כן, ברור כי שתי הנשים מאשימות בבירור את האב, שיכול היה לבחור אחרת. כלומר, במשוואה הזו מעניין לראות כי הנשים בעצם מזהות את הבעל שלהם כנציג המפעל הציוני, אותו גורם שמסכן את הילדים אינו המדינה הערטילאית אלא האב, אשמת "עקדה בלי מלאך" של אשת  דוידוב היא ברורה לחלוטין, וגם יזהר בונה כאן בעצם סיפור של עקדה.

לאור הדברים הללו ניתן לנסח כאן את המשוואה, אולי אקסיומה, שמציב יזהר בראשית הסיפור הנפלא והמבעית הזה: ההגשמה החלוציות מהווה בגידה בהורות, מדובר בבחירה בין שתי קהילות, שתי משפחות, מחויבות מלאה לקהילה אחת (המשפחה) או הקהילה הלאומית שוללת את האחרת, ובמקרה הזה:  האמא היא אמא, והאבא הוא חלוץ.

2.
והנה מסתבר שמתחת למקום שבו האב הושיב את הבן יש קן צ קוצר בשקיעה
יש אפשרות לעקדה בלי מוות. (פלאש 90)
רעות: מדובר בילד קטן שהושיבו אותו במקום הלא נכון ונעקץ על ידי קבוצת צרעות. קל לראות את הסמלים שמבעבעים בטקסט:  ילד שנעקץ בזמן שאביו עסוק בפרויקט הגדול שלו, ילד שנעקץ בגלל הפרויקט של האב: "איך אבא מושיב ילד על קן צרעות" ושוב חוזרת השאלה והתימהון רק גובר: "מי מושיב ילד על קן צרעות?" כאן  כבר נרמז ביתר בירור הקשר לעקדת יצחק. זה שמושיב את ילדו על קן צרעות בעצם עוקד אותו.

izhar

ומתווסף לסיפור העקידה אלמנט נוסף, שמאוד הולם את כתיבתו של יזהר אשר תמיד העניקה לטבע פנים אנושיות. הצרעה מייצגת את הטבע, אותה שממה שיש להפריח, את אותם כוחות שעומדים בין החזון ובין מימושו, הצרעה היא חלק מאותו טבע שלדברי יזהר קיים שם בצורתוהישנה כבר אלף שנים ואולי יותר, ויש בו  צד המתנגד לפלישה, וכיוון שאין שום דבר צודק יותר מאשר הטבעמפתה לראות את הצרעה – שהיא כלשונו של יזהר: "ציידת, שודדת, רוצחת, בנאית" – כחלק מאותה ארץ ישנה שרוצה להישאר כמו שהיא.


 "ובקן שבאדמה המלכה הפועלות והשומרות בן שהובהלו והוזעקו ויצאו בכל כוחן לתקוף את  הפולש, מה עשה להן הפולש הזה?". בעצם הצרעה כנציגת הטבע נאבקת בפולשים, היא עוקצת את אלה שרוצים לשנותה: אבל היא לא עוקצת את הפולש אלא את תינוקו חסר האונים. הילד משלם את מחיר האמביציה האידיאולוגית של האב, אותה  אמביציה שהאם הזהירה מפניה.

3.
ואיך זה נגמר? לאחר מסע מפרך אל הרופא, הילד, שמפרפר רוב הסיפור בין חיים למוות, ניצל, וההורים חוגגים את הנס. אך המתח שמייצר יזהר בין המשפחתי והאידיאולוגי מהדהד גם זמן רב אחרי הקריאה. האם יזהר כתב בעצם סיפור של עקדה רק בלי מוות? כלומר ביקש בעצם לומר לנו: כל האלמנטים של עקדת הילדים קיימים בתוכנו, בתוך הסיטואציה הישראלית, אבל אפשר גם אחרת: אין סתירה אינהרנטית בין המשפחתי ללאומי. ועוד יותר מזה לוחש לנו הסיפור הזה: לאב אסור לעולם להפנות את המבט מהילד שלו, לא משנה לאיזו מטרה נעלה הוא מסור, לא משנה כמה עמוקה אמונתו, קודם כל הילדים. 

ניר ברעם הוא סופר

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus