סופי השבוע שלנו

"עורך דין. אני עוסק בזכויות בעלי חיים", אני משקר בלי להניד עפעף בתגובה לשאלה מהי עבודתי. תמיד אני משקר בתגובה לשאלה הזאת, ובשישי בערב במועדון המאיאן במיוחד.

"וואו, אף פעם לא שמעתי על דבר כזה, מה מביא אותך לכאן?".

"אני עוזר לחברות אמריקאיות בנושא הזה. אצלנו בשבדיה", אני ממשיך ומשקר, כי אפשר, "זה מאוד מפותח; כאן זה ממש רק מתחיל, אז הגעתי ללמד אותם".

 
דברים שרואים משם (צילום: ת'ינקסטוק)

"וזה מעניין?".

"מעניין, מעניין מאוד, אבל מה את עושה?".

"אני זמרת. הגעתי לכאן לפני עשר שנים מפורטו ריקו. אני עובדת על אלבום חדש עכשיו".

"והסיגריות לא מפריעות לך עם זה?".

"מה זה עניינך?", היא אומרת ונוטשת אל הצד השני. אריק מספר למקסיקנית עבת ישבן על עבודתו בתחומי הנכסים הריאליים; שחר רוקד ומתחכך עם בחורה אחרת על הרחבה המוגבהת; אלון יושב על הבר עם שני בקבוקי קורונה ובחורה סבירה למראה, או שאולי זה רק החושך ומחר הוא יספר סיפור שיסתיים בצחוק וילווה בבחילה קלה.

ובני? על בני אין לומר מילה. בני יודע הכי טוב. בחורה אחרי בחורה מקבלות ממנו הצעות שעליהן אין לחזור. בסוף הערב ימצא פורקן אצל האחת שתאמר כן, והיא תבוא. רק צריך סבלנות מעורבת היטב בהרבה מאמץ. לבני באמת אין מה לדאוג. הסיגריה נמעכת על הרצפה ועוד קורונה נרכשת. אלון מספר שלא הלך. "חבורה של זונות", הוא מוסיף רגע לפני שהוא תופס שמנמנה כהת עור לשידור חוזר.

אריק מחליף מספרי טלפון. "אבל אתה יודע שכלום לא יוצא מזה".

"נחיה ונראה", הוא אומר ומסיים בקבוק.

המוזיקה המקסיקנית מחרישת אוזניים, והאיש הקירח הענק מחכך את ראשו בחזה הגדול של מי שנראית כבת זוגו. השומרים מפרידים בחור שחור ומפנים מבטים לכל הכיוונים. אריק מוצא מישהי לחכך בה את חלציו רק כדי להיות מתוסכל בעוד עשר דקות. אסייתית שמנמנה מבקשת סיגריה ואנחנו חווים את דעתנו על מראהּ המספק; היא נשארת לעוד כמה דקות ומצטרפת אל חברותיה בלי  כל ציפייה לעתיד.

מקדש מודרני

המאיאן – מקדש מודרני - זכר למקדשי העבר. חדריו הומי אדם, כולם מוזמנים. מועדון מקסיקני זה מקבל בברכה את בני כל הגזעים, הצבעים, הדתות והמינים. כולם מוזמנים, וסיבתן של המכות לעולם אינן זהות: סיבות אתניות, כוונות בוטות מדי לגבי איזו בחורה, או אולי היתקלות מקרית ברחבת הריקודים שבסופה גרירה אגרסיבית על ידי מאבטח גדל גוף וקשוח מבט.

"אני לא סובל כאן את המוזיקה", אומר אריק, שיצא הערב בלא כלום. לעומתו, נראה ששחר נהנה מצלילי הרגאטון, ולמרות שאיננו רוקד כמו צ'ולו, הוא עובר בין הבחורות כדי להחליף תסכול בתסכול, עד שמוצא את זו שתאמר כן הלילה.

היא מופיעה לא לפני שעת הסגירה, שתיים בלילה, כשכולם מפונים מן המקדש אל המדרכה, וממנה אל המדרכה שממול. ההזדמנות האחרונה לערב זה. מבטיי אותה חבורה מתרכזים לרגע ושוב סובבים את היוצאות מן המועדון. "חבר, יותר מדי בנות", "יותר מדי גוף", "לא משהו", "לא בשבילי" – כולן נפסלות אחת אחת, עד שקבוצת בנות מתאימה בגודלה מתגלה. לא, הן אינן היפות בנשים, אך הן כאן, ועוד רגע של התמהמהות ואפילו הן כבר לא יהיו. יש לפעול מהר. בני שולף את התחמושת שעדיין לא כילה, ומכונית עוקבת אחרי מכונית אל מערב העיר, מקום שבו חדר השינה קרוב יותר ומחלונו ניבטת השמש.

הוליווד מערב

מסוג הלילות האלה (ת'ינקסטוק) "מה אנחנו עושים פה, קיבינימט?", אומר לי אלון המתוסכל.

"מה זאת אומרת, יש פה אחלה מוזיקה".

"תראה מה קורה פה מסביבנו. לא אמרת שאתה ממש זקוק למישהי שתהיה לך תחליף לאיימי?".

"כן, בסדר, אז מחר. חוץ מזה, יש פה כמה בחורות".

"כן, שהגיעו ויעזבו אחת עם השנייה. אני אומר לך, אם מישהו נוגע לי בתחת, גם אתה וגם שחר משלמים על זה".

יצאנו למועדון גייז בווסט הוליווד, ואלון לא היה מרוצה מכך במיוחד. אבל זה היה רגוע יותר מאשר סוף השבוע הקודם במאיאן ושקט בהרבה.

"אפשר לחשוב, בוא נשתה משהו. מה אתה רוצה? באדוויזר יהיה בסדר?".

"אני בא איתך. תגיד לי, איפה שחר?".

"הוא שם בפינה, עם ההיא".

"וואלה, הוא תותח, הוא עובד פשוט בכל מצב".

"עובד עובד, אבל אתה רואה, היא אומרת לו עכשיו שלא".

"איך אתה רואה את זה מכאן?".

"רואה, זה לא בעיה, אתה לא שם לב ליד שלה?".

"אני לא מבין מה בער לכם לצאת לווסט הוליווד. מה רע בארסנל הלילה?".

"כבר היינו שם מספיק, והגיע הזמן למשהו אחר, ואין לי כוח לא למאיאן ולא לאבאלון, ואתה זה

שלא רצית להגיע עד ווניס ביץ'. אל תעשה סצנות, יכולת לא לבוא".

"טוב, לא משנה, הוא הביא את הבירה, בוא נשב באיזו פינה".

"תראה, הוא עבר למישהי אחרת. לא מבין איך יש לו כוח לזה כל ערב".

"נראה, אם הוא דופק מישהי הערב, במקום הזה, זה באמת מרשים".

"אם יוצא לו זוג לסביות הלילה אני...".

"אמנם אמריקה, אבל לא צריך להיסחף".

"אגב, ג'יין התקשרה אליי אתמול".

"באמת? כבר עבר איזה זמן, לא?".

"כן, הרבה. מסתבר שהיא נוסעת לביקור בארץ והיא רצתה שאני אמליץ לה על מקומות בירושלים".

"די חוצפה מצדה. אני מקווה שאמרת לה שתלך להזדיין".

"ניסיתי לכוון לשם, אבל היא לא הסכימה להיפגש. האמת היא שאני לא מבין למה בכלל היא התקשרה. לא הגיוני שכדי לקבל ממני שמות של פאבים בירושלים".

"ונתת לה?".

"לא, אמרתי לה שאני לא מבין למה היא מתקשרת אם היא לא חזרה אליי כבר כמה חודשים. אמרתי לה שאם היא רוצה לדבר, אפשר להיפגש".

"היא עכשיו בוואלי, לא?".

"היא כל הזמן היתה בוואלי. היא פשוט הגיעה אליי מדי פעם".

"נכון, בני הצהוב אמר לי שהוא פגש אותה בארומה".

"אני פשוט לא מבין מה הסיפור שלה. למה היא התקשרה אליי".

"מה, זה נורא פשוט. היא רוצה לשמור אותך על אש קטנה. היא בטח לא מצאה מישהו בינתיים, וההורים שלה לוחצים".

"האמת היא שאבא שלה חיבב אותי, ובאמת היא לא אמרה שום דבר על גבר שהיא יוצאת איתו. בני אמר שהוא ראה אותה עם מישהו בארומה או לבד?".

"באמת שאני לא יודע. אתה יכול להתקשר אליו. פגשת את אבא שלה?".

"כן, הוא בא לבקר אותה, והיא רצתה להכיר לו אותי. לא סיפרתי לך? הוא ממש התלהב מזה שעשיתי צבא ושאני יכול להצביע בבחירות. הוא ממש אוהב את נתניהו".

"הם כולם כאן חבורה של ימנים; פשוט מדהים. ואבא שלה מחבב אותך?".

"היא סיפרה לי שהוא אמר שאני הגבר הנורמלי הראשון שהיא יוצאת איתו".

"היהודי הראשון בטח".

"נו מה, כמובן".

"תשמע, אתה חייב לנצל את זה כדי להתחתן איתה ולהשיג גרין קארד. לדעתי, היא רוצה משהו כזה".

"אני עוד כמה חודשים בארץ, על מה אתה מדבר?".

"כבר שמעתי את זה מכל כך הרבה אנשים אחרים. אתה עוד תישאר כאן עד הפנסיה ותקרא אתרי חדשות בעברית ותתרום למועמד שלך לראשות הממשלה כספים בשביל להרגיש ציוני".

"וכשהבנות שלי יביאו הביתה יהודי כשר אני אקפוץ מרוב אושר ואם הפרסים ירשו לי אני אחתן אותן ב'נצח'. בכל מקרה זה לא יקרה, אני חוזר לארץ.".

ציונות בלילה

"החבר שלך הזה, הוא ממש מהמגעילים, רק שתדע לך", אמר אלון, אחרי שיחה קצרה עם סטיב.

"מה הבעיה שלך איתו? דווקא נראה לי שמצאת חן בעיניו", אמר לו שחר, שסטיב היה שותפו לדירה. סטיב היה סטודנט יהודי מקליבלנד שבא להצליח בלוס אנג'לס והיו לו דעות מוצקות ומובהקות על מדינת ישראל וישראלים; רובן עמדות שסטיב ראה בהן את התגלמות הציונות. צפיתי בוויכוח מהצד, על כוס קפה של סוף הלילה. סטיב התווכח לפני רגע עם אלון ואז נטש אותנו לטובת בחורה שהתקשרה אליו. אלון נותר נסער ועצבני. " אני אומר רק שנמאס לי שאומרים לנו מבחוץ כל הזמן מה לעשות. ואלה עוד קוראים לעצמם ציונים. אז לא, הם לא ציונים. אלה יהודים גלותים. ככה צריך להתייחס אליהם וככה כדאי שהם יראו את עצמם "

"אני? בטח שמצאתי חן, אבל הוא לא מצא חן בעיניי בכלל. אני פשט לא סובל את כל הצבועים האלה. מבחינתי, אם אתה יוצא איתו שוב, אני לא רוצה להגיע".

"אתה קצת מגזים לדעתי".

"לא מגזים בכלל. איך הוא בכלל מעז? לקרוא לעצמו ציוני? להגיד שהוא לא מבין איך לא חיסלנו את החיזבאללה? שהיה צריך להיכנס בהם בעזה? מה הוא בכלל מבין? הוא עשה צבא בכלל?".

"אבל גם אתה לא היית במלחמה האחרונה. עד כמה שאני זוכר, אתה כאן כבר כמה שנים".

"מה אתה בכלל משווה, באמת. אני עשיתי צבא? עשיתי. אני עשיתי כמה שנים טובות מילואים? בטח עשיתי. אז אף יהודי גלותי לא ירצה לי על 'תנו לצה"ל לנצח'. זה פשוט מרגיז אותי".

"אבל הוא דווקא בחור נחמד. הוא למשל...".

"לא מעניין אותי נחמד. זה שהבן אדם ביקר פעם בארץ באיזה מחנה קיץ ועשה יומיים גדנ"ע כדי שאחר כך הוא יתרום לאיזו אוניברסיטה כשהוא יהיה מיליונר – אותי זה לא מרשים. בר מצווה הוא עשה בכלל? עברית הוא יודע? ברית מילה עשו לו ל...?".

"די, די, אתה באמת מגזים".

"לא אכפת לי. לי כבר נמאס מכל אלה. יושבים כאן עם כל הדעות הכאילו פרו-ישראליות שלהם. אומרים מה הם חושבים שצריך לעשות, וזה תמיד איזה 'להיכנס בהם', מאיפה הם בכלל יודעים? איך הם בכלל מעזים? ואתה יודע מה, אפילו אם אין לי ויכוח איתו בקטע של הדעות, אני פשוט לא מוכן שכל המנותקים האלה יקראו לעצמם ציונים. הם לא יותר טובים מכל האירופים יפי הנפש האלה שיושבים בקופנהאגן ואומרים שצריך להרוס את הגדר כי היא יושבת על חצי דונם של איזה אחמד".

"אני לא מבין".

"אני אומר רק שנמאס לי שאומרים לנו מבחוץ כל הזמן מה לעשות. ואלה עוד קוראים לעצמם ציונים. אז לא, הם לא ציונים, אלה יהודים גלותים. ככה צריך להתייחס אליהם וככה כדאי שהם יראו את עצמם. הם לא יודעים כלום על מה שקורה אצלנו, אבל דעות יש להם, לובי יהודי, גם כן לובי. משרתים את האימפריאליזם של הגויים האלה".

"זה קצת מגוחך, אתה לא חושב?".

"מה מגוחך?".

"שאתה כאן כבר כמעט ארבע שנים ואתה מדבר ככה, כאילו אתה עדיין בארץ".

"אתה יודע מה, קודם כול אולי אתה צודק, אבל מה שבטוח שגם אם כן, לי יש יותר זכות להגיד את דעתי - ובכלל שתהיה לי דעה - מאשר לצבוע הזה שלך, שלא יודע אפילו מה זה תרגיל פרט. זה רק הכסף שלהם, תאמין לי, רק הכסף של כל האמריקאים האלה. אז הם חושבים שיש להם זכות להגיד לכל העולם מה לעשות. אז אתה יודע מה? אולי גם אני כבר לא יכול שתהיה לי דעה על מה שקורה בארץ, אולי. אבל אם לי אסור, אז לבחור הזה, לו אסור אפילו להרהר בדעה כזאת".

"אז אתה רוצה לעצור בנורמ'ס או שנמשיך עד פינק?", שאלתי את אלון רבע שעה אחר כך, כשנהגתי - לא אל הבית של מישהו מאיתנו, אלא אל ארוחת הלילה הבאה.

"אה, כן, יאללה, נעצור בנורמ'ס. אחרי כל הציונות הזאת הערב, אני לא רואה את עצמי אוכל חזיר; אפילו לי יש כמה גבולות".