כמיהה מניעה עולם

יהדות ספרד והמזרח אימצה אל לִבּהּ לאורך ההיסטוריה את שבחי ר' ישראל נג'ארה. בעיניה הוא פייטן המסתורין וגדול המשוררים העבריים. במזרח-התיכון שיריו משנים את הפיוט היהודי הצפון אפריקאי ומניחים את הבסיס לשירה העברית. הוגים מזרחים ופייטנים מודרנים מודעים להשפעת השירה של רבי ישראל נג'ארה על התפתחות המחשבה היהודית ומציינים את שמו בין גדולי היהדות.

שלי אלקיים. פער בין היהדות לבין האקדמיה אף אנוכי נמנית עם יהדות ספרד, ונתבקשתי לכתוב כאן, בקליפת אגוז, על רבי ישראל נג'ארה ועל סוד הגעגוע שבשירתו. זו משימה כלל לא פשוטה, לומר כמעט הכול בכל כך מעט מילים. אני משערת שמשימה זו הופקדה בידיי כי זכיתי לחבר חיבור דוקטורט על רבי ישראל נג'ארה ועל האהבה בשירתו. כשניגשתי למחקר ידעתי שהוא כתב את "יה רבון עלם ועלמיא", "ישמח משה", "יערת דבש על לשונך" ו"יעלה יעלה". לא ידעתי כמה עצום הפער בין הפופולריות של שירתו ברחבי העולם היהודי ובין האנונימיות האקדמית שבה שרוי המשורר הענק. לא מצאתי אז דבר עליו בגוגל. הרי איש במדינתנו לא למד ולא לימד את שירתו במערכת החינוך הממלכתית.

המשורר רבי ישראל נג'ארה שייך לפנתיאון של גדולי משוררי ישראל. חוקרים הגדירוהו "הגדול במשוררי הקודש בדורות האחרונים", "מעצב שירת הקודש", "המשורר המקובל", "המשורר בעל ההשפעה המופלגת ביותר על שירת ישראל במזרח במאות השנים האחרונות" ו"המהפכן של צפת הקבלית".

למרות חשיבותו זו, נותר הוא אנונימי. גם פרטים מוצקים על תולדות חייו אינם מרובים. אמנם מנסים להתחקות אחר הביוגרפיה שלו, כולל מועד לידתו ושמות ילדיו, אך, לא זו בלבד שפרטים ביוגרפיים בסיסיים, כגון מתי נולד, לוטים בערפל. גם דמותו מסתורית, שלא לומר, שנויה במחלוקת. " מדובר במשורר שעֵר לחידושיו ושמקובלים בני דורו מאשרים את מה שכותב הוא "ולא אחד עשה כמוה מאשר היו לפני מאשר ראותי". ככל הידוע וככל שנראה, איש לא כתב כמוהו "

מצד אחד, במרכזים החשובים ליהדות בדורו - בצפת, בדמשק, בוונציה, בקושטא ובסלוניקי - קשרו לו כתרים, כגון, "המשורר התורני הרב ר' ישראל נג'ארה", "החכם המפואר בנן של קדושים כבוד מורנו הרב ישראל נאגארה", "לא קם בישראל כישראל", "ראש המדברים בכל מקום", ו"ההר הגדול יורה דעה". מצד שני, המקובל הנודע ר' חיים ויטאל מדבר בו סרה בספר חזיונות.

נעשה, אפוא, צדק פואטי השבוע בירושלים - הסדרה "אברח ממך אליך - מגעגוע לתקווה חדשה אצל ענקי הפיוט", יוצאת לדרך בבית אביחי ונפתחת בר' ישראל נג'ארה. זאת כי רבי ישראל נג'ארה האמין באנשי ירושלים ובסגולה של העיר.

זמירות מרפא

המשורר מנסח קריאה חדשה לחיבור של אהבה בין האדם והאל; בין המופשט והמוחשי, וכוונתו להעיר באדם רעיונות באמצעות שירתו ולהעצים את האדם מתוך קשר האהבה הישיר עם האל. מדובר במשורר שעֵר לחידושיו ושמקובלים בני דורו מאשרים את מה שכותב הוא "ולא אחד עשה כמוה מאשר היו לפני מאשר ראותי". ככל הידוע וככל שנראה, איש לא כתב כמוהו.

זמירות ישראל, פרי עטו, ערוכות, מסודרות ומותקנות בהתאמה ללוח הזמנים היהודי. הן מתפרסמות במאה ה-16 בצפת ובמעבר בין המאות ה-16 וה-17 בוונציה ובסלוניקי ונועדות לרפא ולתת מענה רוחני-רעיוני לכאבי האדם ומחלותיו. המשורר כותב מדרשירים, שהם 'תיקונים' במובן הקבלי: "ליחדא קב"ה ושכינתיא". השיר הנג'ארי משמש דרך למקובלים המזמרים שהולכים בדרכו "להמשיך גבורה עליונה עתיק עד תועפות [...] על ידי זה השיר כן מעוררים תועפות כדי שתעורר היא גם כן ותעלה מתוך דיניה". הכמיהה מניעה בהמיה עדינה וחזקה את האוהבים ומתקנת את העולמות. " יש לדעת כי שירת רבי ישראל נג'ארה משבּיעה את בנות ירושלים כן לעורר את האהבה. שירתו מכניסה לחופה את הכלה והחתן ומייפה את כוחו של טקסט קבלי מכונן: שיר השירים "

המתח הקלאסי בין גבריות ונשיות מגויס בשירתו של רבי ישראל נג'ארה לגעגוע אל קשר של אהבה בין האדם והאלוה, ולחיבור בין שמים וארץ. המשורר אינו מקבל את האקסיומה המיסטית על יחסי גברים ונשים, המבוססת על הבחינה הידועה של ברח לך דודי, אלא כותב מעין מדרש על דברי הנביא מלאכי, דובר הקב"ה: "שׁוּבִי אַתְּ, וַאֲנִי אָשׁוּבָה". המשורר ינוע כשיכור, יבקש את ההתקרבות ההדדית, המהוססת, החמקמקה, זו שמעבר להיגיון, בין איש ואישה, ובין אדם ואלוהיו.

שירה המכניסה תחת החופה

אהבה וגעגוע יניעו עולמות. כמיהה תיצור חיים יפים וטובים יותר. זהירות מהוססת היא התנהלות נכונה. ויש לדעת כי שירת רבי ישראל נג'ארה משבּיעה את בנות ירושלים כן לעורר את האהבה. שירתו מכניסה לחופה את הכלה והחתן ומייפה את כוחו של טקסט קבלי מכונן: שיר השירים.

ברית האוהבים, איחוד העולמות המנוגדים, מימוש האהבה, משיכת השכינה ממקום מסתורה המופשט אל תוך החיים, ירבּו, לדעתו של המשורר הנועז ר' ישראל נג'ארה, שלום בעולם. כשהעולם והאדם יתמלאו אהבה והשראה, האדם ייתן מקום לזולתו, והתנהגותם תמשוך עוד ועוד אהבה לתוך עולמנו. עד כדי כך שהאדם אפילו ישמש אז השראה לעולמות העליונים.