נשכח בחטף

ההתעוררות החברתית של קיץ 2012 היתה בעיניי התגלות אורו של משיח. לא פחות. התרגשתי כבר מצעדיי הראשונים בשדרות רוטשילד בראשית הקיץ, לפני שגל הרצון לתיקון הגדול סחף את הארץ כולה. סוף סוף חשתי התחלה של התנערות מהאדישות, מהישיבה המטומטמת מול מסכי ה"לחם ושעשועים" של הריאליטי ומהזניית רשות הרבים הזו של העשור האחרון - והבקעה החוצה, אל המרחב הציבורי, כדי לעשות משהו. יכולתי לזהות אפילו ניצני סולידריות וערבות הדדית,  שחשבתי שכבר מזמן שוכבים על מיטת השכיב מרע, מחכים לקביעת מותם.

תנועה הגדולה המבקשת לנער קונוונציות קיימות התלוו כבר מההתחלה גוונים וקולות אחרים, והערבוב הזה מלווה אותנו עד היום: בהתהלכי ברוטשילד לא נעלמה מעיניי אווירת הפסטיבל המשולב של "סאמר אופ לאב", "בומבמלה" ו"וודסטוק", אבל יכולתי לראות ולשמוע, לצד הפרופיל המתפנק והבכייני, גם דיבורים רציניים במעגלים ובמליאות ספונטניות שבהן דנו בצדק חברתי, בפערים הבלתי נסבלים, במדינת הרווחה שמתאיידת. ראיתי כיצד מתחילים להכיר בדמעת העשוקים, בשיטה שלכולנו חלק בה, המתעמרת בגר, ביתום ובאלמנה של ימינו אנו.

זאת הסיבה שמאהל לוינסקי בדרום תל אביב היה חשוב ממאהל רוטשילד, ומאהל מחוסרי הדיור בגן העצמאות בירושלים חשוב ממאהל גן הסוס. בעיניי, חשובה הדרישה הבסיסית לחוק יסוד: קיום בכבוד הרבה יותר ממאבק העגלות, וקל וחומר ממאבק ה"פסק זמן". לפני הגל החשוב הבא, שמתחיל להתעורר עכשיו מתרדמת החורף, אני מנסה לעשות סדר. בפסוק ה"דיינו" שבו בחרתי אני מבקש להדגיש את העיקר, את התנאי לשוויון ולחירות בסיסית של כל אדם.