חשיבותה של (חוסר) רצינות

מה לא אמרו על העברית האינטרנטית המתקצרת, הנבלעת והרזה שלנו; על עילגותה, דלותה ופחח-ותה? הכול נכון ולא נכון, ותלוי בחצי הכוס החביב עליכם. האם אליעזר בן יהודה היה אומר "חחח"? נראה שלא. כפי שבימיו התהלכו אנאלפבתיים המדברים שפת תגרנים, כך גם היום משלב האינטרנט בין שיחה מוקפדת ורהוטה ובין רצף תנועות והברות שהקשר ביניהם ובין עברית רופף מתמיד. 

מתוך תחרות צילומי האינסטגרם – כנס לשון ראשון 2013 

עם זאת, לאינטרנט יש תרומה משמעותית לקאמבק של אמנות הכתיבה. מעולם בהיסטוריה לא תרגלו רבים כל כך כתיבה (תגובות לכתבות, הודעות בפורומים, סטטוסים בפייסבוק, ציוצים בטוויטר וכן הלאה) בתדירות יומיומית. מטבע הדברים, רבים מהתכנים האלה אינם פאר העברית ואף אינם אמורים להיות כאלה. 

הרשתות החברתיות משולות לשיחות טלפון בין חברים. משתמשים רבים אינם מתייחסים לסטטוסים שלהם כאל שפה כתובה, אלא כאל שפה מדוברת. התוצאה היא שהם כותבים כפי שהם מדברים, בלי להקפיד על תחביר נכון או על קוהרנטיות. קל להתפתות לצקצוקים או לאמירות בנוסח "הולך ופוחת הדור", אך האמת היא כי הרשתות החברתיות הן כר ניסויים פורה לעברית הדינמית, החיה והמתפתחת ברשת. 

• " תארו לעצמכם שיחת טלפון הנמשכת כמה דקות, שבמהלכן מספר לכם הדובר סיפור שהיה יכול לתמצת בכמה מילים. בפייסבוק טרחנות כזו לא תעבור "

לרשתות חברתיות ולכתיבה סמסית יש גם יתרונות. הצורך התמידי לקצר - אם משום שהמדיום לא מאפשר להאריך (בהודעת SMS ובטוויטר) או משום שרמת הקשב של הצופים נמוכה והם מחלקים את זמנם בין התוכן שלכם לתכנים רבים אחרים (בפייסבוק) - תובע מהכותב לתמצת את דבריו ולהביע את עצמו במספר תווים מוגבל. תארו לעצמכם שיחת טלפון הנמשכת כמה דקות, שבמהלכן מספר לכם הדובר סיפור שהיה יכול לתמצת בכמה מילים. בפייסבוק טרחנות כזו לא תעבור. 

אם הטוקבקים באתרי החדשות נהפכו בשנים האחרונות למדמנה רוויית השמצות, שנאה והסתה, הרי שברשתות החברתיות יש כלים מובנים שמאפשרים לסלק מהעין דוברים לא נעימים. כלים כמו Hide (הסתר) או Block(חסום) בפייסבוק יבטיחו כי משתמש מסוים לא יהיה חשוף בפניכם או שייחסם בפניכם כליל ולא יטריד אתכם בעתיד. הידיעה הזאת כופה על המשתמשים
Thinkstock לשכלל את כושר הביטוי שלהם ולהתבטא ביתר תחכום. קל לחסום אנשים שמתבטאים בגסות; קשה יותר לחסום כאלה שכותבים בנימוס, גם אם אלה דברים שקשה לעכל. 

מנגד, הרשתות החברתיות מכנסות יחד אנשים מרקע תרבותי וחברתי שונה. לעתים קרובות מספק המטען הזה, שכולל את ההיסטוריה ואת עולם הערכים שלנו, בידי הקוראים אותנו את הקוד שמאפשר להם לפענח את דברינו. וכך, דברים שנכתבים באירוניה גמורה נתפסים לעתים ברצינות מוחלטת. חוק פו המפורסם קובע כי ללא סמיילי קורץ או סימן בולט אחר של הומור, אי אפשר ליצור פרודיה על קיצוניות מבלי שמישהו יטעה ויחשוב שמדובר בדבר אמיתי. הכוונה היא כי פרודיה היא מטבעה קיצונית, כך שקשה להבחין בין קיצוניות אמיתית לפרודיה.

ויש גם תופעה הפוכה: אמונות קיצוניות מובנות בטעות כפרודיה על האמונה, וכך נופלות אי הבנות רבות, חלקן משעשעות, אחרות מאמללות, ובעיקר, הן מובילות לכך שהכול נתפס בסופו של דבר כנושא להתבדחות צינית, תמונה משעשעת (מם) או סטטוס שנון. רצינות מעולם לא היתה כל כך פחות חשובה, לפחות בעיניהם של עכברי הרשת.

הכותב הוא המקים והמנהל של אתר חורים ברשת 

ואם כבר ברשתות חברתיות עסקינן, בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי