בימי הקיץ, כשהשמש זורחת במלוא אורה, אפשר לחזות בחופי הים התיכון במראה יוצא דופן: בחבצלות לבנות וגבוהות שמעטרות את החול הלוהט בפריחה מפוארת, לאחר ׳שנת חורף׳ ממושכת, שבמהלכה אגרו בבצליהן מזון ומים די צרכן. בשירה ״יָֹשֵן לוֹ גַּרְעִין״ מתארת זלדה – ׳לייט בלומרית׳ בפני עצמה – את רגעי ההנצה המאוחרת של צמחים כאלו, שמבקשים שוב ושוב לפרוץ את שערי האדמה הנעולים, עד לרגע שבו הם עוברים מבעדם בעזרת גבעול עדין, ״רך כרחמים״.
מהן הסיבות ללבלוב המאוחר של זלדה ושל אנשי רוח נוספים, ומהם התנאים שאפשרו לבסוף את פריצתם? כיצד תהליך ההבשלה הממושך שלהם ניכר ביצירתם? ומדוע חלק נכבד מארון הספרים היהודי מעלה על נס דווקא את אלו שאיחרו לפרוח? לכבוד ט״ו בשבט, נפנה מבט לפרחים שעוד מבקשים להנץ, ונתחקה אחר המאבקים, התקוות והקול הייחודי של הלייט-בלומרים.
