אליש שלוי (פלאש90, יונתן זינדל)
פלאות בארץ אליס: חשבון הנפש של אליס שלוי
social
facebook whatsup email tweeter
לטי קוטין פוגרבין, "טאבלט" //
1.1.19
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"שלוי התביישה בכך שהייתה שמנמנה. לפני שהיה לה חבר, היא התבצרה באחד האלטר-אגואים הדמיוניים שלה: "בחורה שנונה ומושכת יותר, שהייתה לה הצלחה גדולה משלי במשיכת תשומת הלב של המין השני""
"שלוי חשה אשמה עצומה על הבורות שלה בנוגע לשואה והכירה ב"פרדוקס מבהיל: בזמן שיהודי אירופה הושמדו, אני נהניתי מהשנים המאושרות ביותר של נעוריי, מוגנת ובטוחה בינות ליופי הטבעי של אנגליה הכפרית"
""במבט לאחור, אני מודעת, בכאב רב, לזה שאמנם קניתי לי שם טוב בזכות פעילויותיי המקצועיות והציבוריות, אבל הייתי כישלון כאם""
עשייה חברתית מתמדת והצלחה גדולה בעולם שנשלט ברובו בידי גברים, אבל גם דימוי גוף מכאיב ואימהות כושלת: בכנות נדירה מגוללת כלת פרס ישראל אליס שלוי את חולשותיה ואת הישגיה בממואר חדש

הפעם הראשונה שפגשתי את אליס הייתה בירושלים בחדר ישיבות במלון המלך דוד ב-7 במרץ 1978. אני יודעת את התאריך המדויק כי אני זאת שהזמינה אותה. בזמנו הייתי העורכת של כתב העת הפמיניסטי הליברלי ".Ms", וכמה חודשים קודם לכן הסכמתי, ברגע של טירוף הדעת, לארגן סיור פמיניסטי בישראל כדי לתת לקוראים האמריקאים שלנו הזדמנות לראות את ישראל "דרך העיניים של נשים שגרות שם". 52 נשים וארבעה גברים נרשמו לטיול.

 

למצוא דוברים למפגשים החינוכיים של אותו שבוע הייתה משימה לא-קלה. לא היו לנו גוגל ואימייל לפני 40 שנה. הייתי צריכה לתכנן את התוכנית כולה באמצעות טלפון ומברקים. דבר ראשון צלצלתי לחבריי הישראלים וביקשתי מהם להמליץ על האנשים המתאימים ביותר לדבר על הנושאים שקיוויתי לעסוק בהם. אין זה משנה באיזה נושא היה מדובר – הסטטוס של נשים במקום העבודה, יחסי דת-מדינה, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלימות בתוך המשפחה, אונס, הפליה מגדרית במערכת החינוך, ביטוח, צבא – שמה של אליס שלוי צץ ברשימה של כולם כמעט. הזמנתי אותה להצטרף לפאנל שמטרתו הייתה לעדכן את הקבוצה שלנו בהתקדמות התנועה הפמיניסטית בישראל.  

 

אליס שלוי, כריכת ספר
כריכת הספר

 

האליס שהגיעה למלון המלך דוד באותו ערב הייתה שדונית לבנת שיער בעלת סילואט של בובת מטריושקה רוסית ודיבורה דיבור רהוט במבטא בריטי, כמו זה של אבא אבן. זה לא יהיה מוגזם לומר שההתמחויות הרבות שלה והניתוח המעמיק והברור שלה של נושאים הנוגעים למעמד האישה הדהימו אותנו ב-1978, והם המשיכו להרשים את כל מי שפגש אותה או עבד איתה מאז ועד היום. יתרה מזאת – למרות שרשימת ההישגים שלה כפמיניסטית היא ללא רבב, אליס היא הפרכה חיה של סטריאוטיפים פמיניסטיים.

 

אליס הייתה נשואה במשך יותר מ-60 שנה – בהתלהבות, ברומנטיקה, במסירות – למשה שלוי המנוח, שאיתו הביאה לעולם שישה ילדים ונכדים רבים כל כך, שקשה לספור. ניתן להגדירה כשייכת לזרם האורתודוקסי המודרני. העידון של הסגנון האישי שלה מסגיר את העובדה שגדלה בבית מיוחס בגרמניה, שם נולדה ב-1926, ואחר כך באנגליה, לשם משפחתה נמלטה ב-1934.

 

"נחישות עזה להעלים סבל"

 

שלוי, בת 92, היא מרצה מוערכת לאנגלית באוניברסיטה העברית, מנהלת  בית הספר פלך, מייסדת שדולת הנשים בישראל, רקטור מכון שכטר, אקטיביסטית פמיניסטית נועזת, תומכת בולטת בשלום ישראלי-פלסטיני ובעלת שלל תארי הוקרה – ובהם פרס ישראל. ועכשיו מתפרסם הממואר שלה, "Never a Native".

 

הזיכרונות משנות המלחמה בספרה הם שטחיים וכלליים בצורה בלתי-אופיינית. מילדותה בעיר אסן היא זוכרת את האימה שחשה כשהגסטפו פשט על ביתה וכשאחיה חזר הביתה חבול, אחרי שהוכה בידי בריוני רחוב נאצים. מלונדון היא זוכרת שהדביקו את החלונות, את הסירנות, את מסכות הגז, את הריצה למקלט. זיכרונותיה התרבותיים מלאי חיות הרבה יותר: "גרמופון, תקליטים של בנימינו ג'ילי, יאן קיפורה, קנטורים מפורסמים, אופרה, קולנוע, תיאטרון". היא שמעה את ילד הפלא יהודי מנוחין מנגן ברויאל אלברט הול. בזמן הבליץ, משפחתה העשירה נאלצה לעזוב את לונדון לטובת מגורים "פחות מפוארים" במחוז בקינגהאמשייר. ועדיין, אימה, נאמנה ל"שתי הסגולות הבסיסיות של היהדות: צדקה והכנסת אורחים", המשיכה לספק ארוחות לכל מי שנכנס בשער ביתם. פעם היא אירחה בליל הסדר יותר מ-30 חיילים יהודים המוצבים בקרבת מקום.

 

עד שלא קראתי את הממואר, לא קלטתי שהכנסת האורחים של אליס היא חיקוי מדויק של אימה. פשוט הרגשתי אסירת תודה שבכל פעם שאני בירושלים היה לי המזל לשבת בשולחן השבת של משפחת שלוי, ליד אורחים מכל העולם שהגיעו לשם מכיוון שאליס, שפגשה אותם במהלך מסעותיה בעולם, העניקה להם הזמנה פתוחה. וגם לא הבנתי באיזו מידה כישרונותיה ונטיותיה – התרבותיים, החברתיים, הדתיים, הציוניים – טופחו בידי אביה, ציוני אקטיבי שהיה אחד ממייסדי הוצאה לאור שהפיצה ספרים בעברית ושל שבועון שבשער האחורי שלו פורסמו כתבים ביידיש. בתור ילדה, קיבלה אליס שיעורים פרטיים בדקדוק עברי. אחרי המלחמה, משפחתה העסיקה נהג, עזרה קבועה במשק הבית ומטפלת. אין זה פלא שאליס נעשתה – בהיעדר מילה טובה יותר – ליידי.

 

עוד לפני שהייתה בת ארבע היא לימדה את עצמה לקרוא גרמנית, ולעיתים קרובות ריכזה סביבה ילדים אחרים כדי שתוכל להקריא להם בקול רם. היא המציאה אלטר-אגואים דמיוניים כדי לשעשע את חבריה והרנינה את לבם של המבוגרים בעלילות הסרטים שאמנם מעולם לא ראתה, אך את סיפוריהם הסיקה מהכרזות התלויות מחוץ לבית הקולנוע שמעבר לרחוב. השכלה יהודית פורמלית נמנעה ממנה, אך היא צותתה להורים של חברה בזמן שאחד מהם לימד את ילדיו עברית ונידבה את התשובות הנכונות לפני שילדיו הספיקו.

 

כשהגיעה לאנגליה, לגלגו עליה חבריה לכיתה וקראו לה "פליטה קטנה" בהתחלה, אך עד סוף השנה, אליס הייתה התלמידה הטובה בכיתה. היא התאהבה עד כלות בספרות אנגלית. בתחרות החיבור הטוב ביותר על האימפריה הבריטית, החיבור שלה על לונדון זכה בפרס. היא נהפכה למונרכיסטית נלהבת. כשהמלך ג'ורג' מת, הפליטה הקטנה ענדה סרט שחור על זרועה.

 

תכלית חייה של אליס – "נחישות עזה להעלים סבל" – התבססה יום אחד כשראתה איש זקן ורעב בבגדים בלויים ורטובים רועד מקור בפתח ביתה והרגישה חסרת יכולת לעזור לו.

 

היא החלה את הלימודים בקיימברידג' שנה לפני שאר בני גילה. שם יצרה חברויות אמיצות, סעדה עם המכובדים, שיחקה טניס תחרותי. את מרבית זמנה הפנוי בילתה באגודת הסטודנטים היהודים בקיימברידג': היא רקדה הורה, הצטרפה לקבוצת למידה ציונית ודנה בהרצל, באחד העם ובפינסקר. בשלב מסוים היא נבחרה לראש האגודה וב-1946 השתתפה בקונגרס הציוני העולמי כנציגה צעירה. אחרי קיימברידג' החלה ללמוד בבית הספר לכלכלה של לונדון ועשתה תואר בעבודה סוציאלית. הבנתם כבר את הרעיון: היא הייתה כוכבת.

הסיפור העולץ הזה, המסופר בחן הספרותי הניכר שלה, הופכים את הגילויים האישיים האפלים השזורים בנרטיב למדהימים אפילו יותר.

 

"לא הייתי כמו הנערות האחרות", היא מספרת על חברותיה לכיתה בלונדון, "הייתי זרה, לא רק יהודייה, אלא מארץ אחרת. ואפילו שהמבטא המושלם שלי לא הסגיר את העובדה שנולדתי במקום אחר, הבורות שלי במסורות, במנהגים ובמוסכמות של המעמד הגבוה בבריטניה עשתה זאת". בקיימברידג' הרגישה שלא הוכנה כראוי: "נדיר שזכיתי לתובנות בשיעורים, בקבוצות דיון או בהרצאות".   

 

הערות על המראה החיצוני שלה צילקו אותה עמוקות. "לא התאמתי לאידיאלים הסטנדרטיים. החזה שלי היה קטן מדי, המותניים שלי רחבים מדי". היא התביישה בכך שהייתה שמנמנה. לפני שהיה לה חבר, היא התבצרה באחד האלטר-אגואים הדמיוניים שלה: "בחורה שנונה ומושכת יותר, שהייתה לה הצלחה גדולה משלי במשיכת תשומת הלב של המין השני".

 

כשעלבונות אנטישמיים נהיו קשים מנשוא, היא התנתקה מ"האני היהודי" שלה כשהייתה מחוץ לביתה. בד בבד, היא חשה אשמה עצומה על הבורות שלה בנוגע לשואה והכירה ב"פרדוקס מבהיל: בזמן שיהודי אירופה הושמדו, אני נהניתי מהשנים המאושרות ביותר של נעוריי,  מוגנת ובטוחה בינות ליופי הטבעי של אנגליה הכפרית". 

 

 

בביקורה הראשון בפלשתינה ב-1947, חודש לאחר שהאו"ם הצביע בעד תוכנית החלוקה, הרגישה אליס שהיא הגיעה הביתה. כעבור שנתיים עלתה ארצה. ספרה משרטט את ההתקדמות שלה בישראל – את הישגיה כמחנכת, כנואמת, כאקטיביסטית הפועלת לצדק חברתי וכאינטלקטואלית ציבורית – וכיצד חייה התקדמו בד בבד עם כאבי הגדילה של האומה הצעירה. עם זאת, ישראל לא הקלה את הספקות שלה בעצמה, את הבושה ואת ההתכחשות העצמית שחשה. היא קיוותה לעבוד בעבודה סוציאלית עם ניצולי שואה, אך גילתה: "ההכשרה שלי הייתה לחלוטין לא-מתאימה". במקרה היא מצאה עבודה כמורה לאנגלית באוניברסיטה העברית (תלמידיה לשעבר כוללים את יהודה עמיחי, את דליה רביקוביץ' ואת דן פגיס), אך נהייתה "מפוחדת, מוצפת בהרגשה של אי-התאמה וכישלון ממשמש ובא".

 

ב-1958 רשם בעלה את אשתו הנערצת לתחרות ארצית לעקרת הבית של השנה, אף על פי שלטעתנה "לא הייתי מועמדת מתאימה". (היא קטפה את המקום השני וקיבלה חופשה של שבוע במלון על חוף הרצליה, שם כתבה את הטיוטה הראשונה של עבודת הדוקטורט שלה על מחזותיו של שייקספיר).

 

הסיכום הנרחב הזה של חולשותיה ושל כשלונותיה, כפי שהיא תפסה אותם, עומד בניגוד חד להישגיה וסותר את התדמית הבוטחת שאליס הקרינה במשך עשורים. למרות הדיסוננס הקוגניטיבי, וידוייה גולמיים וכואבים מכדי לפרשם כצניעות מזויפת. במקום זאת, הם משמשים עדות נוקבת לתסמונת המתחזה הנשית ולעוז הרוח הנדרש מכל אישה בעלת מסוגלות לתפקד היטב בעולם הפטריארכלי השיפוטי. 

 

הביקורת העצמית של הכותבת מגיעה לשיאה בשלושה קטעים שוברי לב: אחד מתאר את ה"פיתוי" האלים שחוותה בידי בעל הבית שלה, אירוע שהיא מאשימה בו באופן חלקי את עצמה לפני שהיא מודה שהיום היו קוראים לזה אונס. היא מלקה את עצמה על כך שלא הצליחה להיניק את ילדיה ועל כך שנעדרה מהבית בתדירות גבוהה בשל דרישות עבודתה: "במבט לאחור, אני מודעת, בכאב רב, לזה שאמנם קניתי לי שם טוב בזכות פעילויותיי המקצועיות והציבוריות, אבל הייתי כישלון כאם". והיא מודה שעברה הפלה בלתי-חוקית שהיא מעולם לא סיפרה למשה עליה. "למעשה", היא כותבת, "לא אמרתי לאיש. מעולם לא דיברתי על כך".

 

הדברים שלא דוברו והדברים שלא ניתן להעלותם על דל שפתיים נפרמים לצד חוטי חייה הארוכים שנטוו לעיני כול. היא חוזרת למקרים שיצרו אצלה רגישות לחוסר השיוויון בין המינים: הדחיפה לאחור הסקסיסטית שהיא קיבלה מהממונים עליה כשייסדה את המחלקה לאנגלית במכון להשכלה גבוהה בנגב (כך נקראה אוניברסיטת בן גוריון בימיה הראשונים); ההשפלות המיזוגניות שדנו למוות את סיכוייה להפוך לדיקן אוניברסיטת בן גוריון; עבודתה במסגרת הוועדה לבדיקת מעמד האישה בישראל בראשות אורה נמיר שהכנסת מינתה במטרה להציע חקיקה ושינויים אחרים כדי לשפר את מעמדן החברתי, הכלכלי והפוליטי של נשים בישראל; כהונתה כמנהלת פלך – התיכון התורני-ניסויי לנערות בירושלים ששם לו למטרה להעניק לנערות דתיות חינוך דתי וחילוני כאחד, שם נאבקה בקונפליקטים בין תפיסת העולם האורתודוכסית ובין זו המודרנית.

 

אולי יעניין אותך גם NEVER A NATIVE WITH PROF. ALICE SHALVI DEBBI-COOPER201924 האירוע התקיים ביום שלישי,
20:00 / 15.1.19
NEVER A NATIVE WITH PROF. ALICE SHALVI

 

 תפקידה החלוצי כמייסדת ויושבת הראש של שדולת הנשים בישראל, עמותה בלתי-מפלגתית הפועלת לקידום מעמד האישה באמצעות פעילות ציבורית, לובי לקידום חקיקה בכנסת ופעולות חינוכיות ומחקריות. על מינויה כרקטור מכון שכטר למדעי היהדות, החלק המסכם של הקריירה שלה, אליס שוב מצטנעת: "ההכשרה שלי למשרה המסוימת הזאת הייתה זניחה". עם זאת, במסגרת עבודתה במכון היא יזמה פרויקטים חדשים, כגון "נשים – כתב עת ללימודים פמיניסטיים יהודיים". היא ייסדה את המרכז לחקר האישה בהלכה ומצאה את עצמה מכהנת כיושבת ראש מועצת המנהלים של המכון.

 

כילדה, הספר האהוב עליה היה "אליס בארץ הפלאות". הממואר שלה יכול היה להיקרא "פלאות בארץ אליס", אך אליס בישראל אינה מאמינה בהגיוגרפיה. "Never a Native" הוא ספר גלוי לב, ישיר ובעל חשיבות היסטורית על פליטה קטנה, שאף על פי שקיננו בה אינספור ספקות עצמיים האופייניים לנשים מהדור שלה, חיה חיים גדולים מאוד.

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus