אררט, מדינה יהודית בארצות הברית
יהודית-דמוקרטית-אמריקאית: על היוזמה שהקדימה את הרצל ב-70 שנה
social
facebook whatsup email tweeter
אריאל הורוביץ //
12.1.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"נאווה סמל: בוויכוח בקונגרס הציוני בין אוגנדה לפלשתינה, היה קל לתמוך בפלשתינה. אבל אם היו שמים את אמריקה במשוואה הזו, אני לא בטוחה שפלשתינה היתה מנצחת. לכן כדאי היה להעלים את האופציה הזו. אבל היא לא יכולה להיעלם. גם היום יש 'אישראליות' קטנות בכל רחבי העולם"
"ד"ר ערן שלו: נוח טוען שאם ארצות הברית היא אכן ישראל השנייה, הוא רוצה למקם בה את ישראל הראשונה, המקורית. הוא משלב שפה תנ"כית עם שפת החוקה האמריקנית והצהרת העצמאות, ולרגע אחד הוא מצליח לשבות את הדמיון של בני זמנו"
"פרופ' מנחם בלונדהיים : מדובר על הרבע השני של המאה ה-19 בארצות הברית, שבו מתחילות רפורמות חברתיות של כל תנועה חברתית שאפשר להעלות על הדעת. הרטוריקה שלהן מדברת על שוויון זכויות. על הרקע הזה, הסיפור של נוח מאוד מתאים לתקופה"
מרדכי מנואל נוח ניהל משא ומתן לרכישת אי סמוך לגבול ארצות הברית וקנדה כדי להקים בו את המדינה היהודית אררט. תולדות היוזמה שלו נותרו קוריוז היסטורי, אבל המשמעויות שלה רלוונטיות מאי פעם. לסיפור המלא תוכלו להאזין בסדרת הפודקאסטים החדשה "הגיבורים החדשים"

בגרנד איילנד ייסד המחזאי, העיתונאי והפוליטיקאי מרדכי מנואל נוח את מדינת היהודים. או לפחות ניסה לייסד מדינה כזו, כ-70 שנים לפני שמחזאי אחר, בבזל, הניח את היסודות להקמת מדינה יהודית בפלשתינה.

 

 

נוח, אחת האושיות הבולטות ביהדות ארצות הברית במחצית הראשונה של המאה ה-19, אשף ביחסי ציבור ושליח נאמן של עמו, ביקש לייסד ב-1825 מדינה יהודית ריבונית לעם היהודי בתוך גבולות ארצות הברית – אררט שמה. אלא שהיהודים לא באו. חזון המדינה היהודית שלו נמוג, ממתין להתפתחות המאוחרת יותר, האירופית, שכוונה אל ארץ ישראל ההיסטורית.

 

במשך שנים נותר חזונו של נוח קוריוז היסטורי, במקרה הטוב; במקרה הרע, הוא נדחק לשוליים של הסיפור היהודי-ציוני. מה היה בו, בנוח, שגרם לו לפתח רעיון כזה בתחילת המאה ה-19, שנים לפני שהתנועה הציונית התחילה להניע את גלגליה? מדוע היוזמה לא צלחה? ומה מקומו של נוח בזיכרון התרבותי ההיסטורי?

 

קריאה נוספת: מסע בארצות הברית, אל תוך ומחוץ הקהילות היהודיות 

 

 

ישראל השנייה

 

מרדכי מנואל נוח, בן למהגרים יהודים שהגיעו לארצות הברית כמה עשורים לאחר כינונה, נולד ב-1785 בפילדלפיה. הוא למד משפטים והחל לעסוק בפעילות פוליטית. ב-1813 מונה לקונסול ארצות הברית בתוניס. בהמשך חזר לניו יורק והיה לעורכם של שני עיתונים משמעותיים. את רעיון המדינה היהודית החל להגות בשנת 1820, אז ניהל משא ומתן לרכישת האי גרנד איילנד, סמוך לגבול ארצות הברית וקנדה. הוא שאף לייסד שם מדינה יהודית ריבונית, אוטונומית, מתוך מחשבה שבארצות הברית של אמריקה יוכל העם היהודי לחיות בשלווה.

 

נוח
מרדכי מנואל נוח. כמו הרצל, היה איש של מילים

 

יוזמתו השאפתנית של נוח לא צמחה בחלל ריק. היסטוריונים של ארצות הברית מציינים את תקופתו של נוח כתקופה שהתאפיינה בפעילות חברתית ענפה, תוך במודעות הולכת וגוברת לשוויון זכויות וליחס למיעוטים. "את הפעילות של נוח יש לראות על רקע אותה התקופה", אומר פרופ' מנחם בלונדהיים, חוקר היסטוריה אמריקאית מהאוניברסיטה העברית בירושלים, "מדובר על הרבע השני של המאה ה-19 בארצות הברית, שבו יש פריחה מדהימה של המון פעילות באינספור מישורים. מתחילות רפורמות חברתיות של כל תנועה חברתית שאפשר להעלות על הדעת; המצאה של בית החולים לחולי רוח וחוקים נגד שכרות; תחייה דתית עצומה. הרטוריקה של המהפכה הזאת מדברת על שוויון זכויות. על הרקע הזה, הסיפור של נוח מתאים מאוד לתקופה".

 

"זה סיפור שאפשר למקם אותו בהמון הקשרים", אומר פרופ' ערן שלו, חוקר היסטוריה אמריקאית מאוניברסיטת חיפה, "אם נתמקד לרגע בהקשר הדתי, התקופה של אררט היא תקופה שאנו קוראים לה 'ההתעוררות הדתית הגדולה השנייה', שהיה לה קשר חזק מאוד אל התנ"ך. ארצות הברית תופסת את עצמה כישראל השנייה, וזה נוכח מאוד בעשורים הראשונים של המאה ה-19. התפיסה הנוצרית בכללותה רואה בברית הישנה הד של הברית החדשה: התפקיד של הברית הישנה הוא לבשר בצורה מעורפלת את מה שיקרה בברית החדשה, ועם ישראל הוא רקע לכנסייה הנוצרית ולנצרות. בהתאם לכך, ארצות הברית רואה את עצמה כישראל השנייה.

 

"נוח אינו מתנגד לתפיסה הזאת, אלא טוען שאם ארצות הברית היא אכן ישראל השנייה, הוא רוצה למקם בה את ישראל הראשונה, המקורית. הוא משלב שפה תנ"כית עם שפת החוקה האמריקאית והצהרת העצמאות, ולרגע אחד הוא מצליח לשבות את הדמיון של בני זמנו".

 

איך זה קורה?

"מכיוון שהוא דיבר בשפה שהם מבינים, שפה תיאולוגית פוליטית. כשהוא מדבר על העם היהודי במושגים תנ"כים כל כך, זה לא נשמע מופרך. בלי הקשר של ארצות הברית אל התנ"ך באותה תקופה, אנשים לא היו מבינים מה נוח רוצה".

 

אך חלק מהקסם של נוח היה נעוץ גם ביכולותיו האישיות כעיתונאי, כפעיל ציבור. "במידה רבה, נוח הוא איש של עט, איש של מילים, של יחסי ציבור", אומר בלונדהיים, "לעניין של אררט יש קופירייטרינג נחמד. יש כאן ניצוץ של דמיון ושל ספרות ושל סיפור שהוא לא רע בכלל, והוא מצית את הדמיון. הוא גם מחזאי פופולרי מאוד. שני העיתונים שלו נחשבו לעיתונים החשובים של ניו יורק, והוא, כעורך, היה איש דומיננטי מאוד. בלי ספק, זה תרם לכך שאנשים הקשיבו לו".

 

המדינה היהודית שקיווה נוח להקים לא קמה בסופו של דבר. הוא אמנם הספיק לקיים טקס מפואר שבו הכריז על הקמת המדינה, בספטמבר 1825, ואף להניח אבן פינה שעליה כתוב "אררט" – זו שמורה עד היום במוזיאון ההיסטורי של באפלו – אך היהודים לא באו בהמוניהם. בצר לו, נסוג מהרעיון.

 

"אני לא חושב שאפילו נוח עצמו התכוון לזה ברצינות", אומר בלונדהיים, "המטרה שלו היתה בעיקר להאיר זרקור על בעיית היהודים, ולאו דווקא להקים מדינה. באותן שנים אמריקה היא מקום בעייתי ליהודים. אמריקה מתבססת על אינדיבידואלים ולא על לאום אתני, ולכן אתה יכול להקים מדינה יהודית, אבל לא אמריקאית. נוח חשב על היהודים כלאום שיש לו מדינת לאום, אבל זה לא התאים לארצות הברית. מהר מאוד הוא ירד מהרעיון".

 

"מעשה כמו הקמת מדינת אררט נוגד את האתוס האמריקאי", מוסיף שלו, "גם אם זה לא היה הזוי, זה פרויקט שאפתני ונושק לבלתי אפשרי. נכון שזה מצליח להידמות למשהו שהוא לא בדיחה, לפחות בעיני חלק מהאנשים. מצד אחד, יש פה משהו הזוי שנוגד את האמריקאיות, ומצד שני, זה כן מצליח לתפוס את הדמיון, אבל לא יותר מזה".

 

קריאה נוספת: על המאכל שמטריף בימים אלו את יהדות ארצות הברית 

 

בבואה עקומה

 

מי שנשאבה לחזונו של מרדכי מנואל נוח היא הסופרת והמחזאית נאווה סמל, שפרסמה ב-2005 רומן על נוח ועל אררט, "אישראל". ספרה של סמל מתאר מציאות של מדינה יהודית אלטרנטיבית, כמה עשרות שנים לאחר הקמתה. דרך הפריזמה הזאת מתבוננת סמל בשאלה "מה היה קורה אילו", שמציתה את דמיונם של יוצרים רבים כל כך; היוזמה של נוח, כך נדמה, מזמינה פריזמה כזו.

 

נאוה סמל פורטרט של הצלם ניצן לוטם 2015
נאווה סמל. עניין אותי הניסיון ליצור קיום אלטרנטיבי ישראלי (צילום: ניצן לוטם)

 

"נניח שהמדינה הזאת היתה מצליחה ומוקמת", אומרת סמל, "היינו יושבים כבר 190 שנה על אדמתנו ונחלתנו באמריקה. איזו זהות היתה לנו? זה מה שניסיתי לבחון. אררט עניינה אותי כבבואה של מדינת ישראל, בבואה עקומה, ניסיון ליצור קיום אלטרנטיבי ישראלי. בעיניי, השאלה הזאת נשארה רלוונטית מאוד. אני לא כותבת על נוח בנוסטלגיה, אלא גם מתוך הצדעה לחזון שלו. הוא הקדים את זמנו, וזו גם התשובה בעיניי לכך שהוא הודחק – כי צריך היה להעלות על ראש שמחתנו רק את האופציה הציונית.

 

"חשוב לדעתי להזכיר את האפיזודה ההיסטורית ואת המשמעות שלה. זה לא קוריוז, אלא הבנה עמוקה מאוד של נוח שטריטוריה לעם היהודי תשנה לא רק את גורלו אלא גם את זהותו ושהקמת מדינה ליהודים צריכה להיות גם בהסכמה בינלאומית. הנבואה המצמררת מאוד שלו היא שאי אפשר להיטלטל כך בעולם חסרי הגנה, והמקום הטוב ביותר ליהודים יהיה אמריקה". 

 

ההשוואה של נוח להרצל מפתה – בשני המקרים מדובר בעיתונאים, במחזאים, באנשי מילים.

"כן. נוח בעיניי הוא תבנית מקדימה להרצל. שניהם היו עיתונאים שהבינו את כוחה של התקשורת; שניהם היו משפטנים והבינו שמדינה יהודית צריכה להיות דבר חוקי ובחסות מעצמות; ושניהם אנשי תיאטרון. עניין אותי לחשוב איך יכול להיות ששתי המדינות שהוקמו לעם היהודי הוקמו בידי אנשי תיאטרון. הרי הם יכלו להסתפק בכתיבת מחזה, אבל לא – הם עשו הפקה במציאות".

 

בימים אלו מוצג המחזה "בחזרה לאישראל", שמבוסס על ספרה של סמל. אף שהיום ההתעניינות בנוח הולכת וגוברת, הרי שהסיפור ההיסטורי שלו נדחק במידה רבה לשולי ההיסטוריוגרפיה הציונית. "יש אזכור שלו באנציקלופדיה העברית, יש סמטה על שמו ברמת אביב ובירושלים וזהו", היא אומרת, "ההשערה הפרועה שלי היא שהציונות לא רצתה לקיים אפילו באופן תיאורטי אלטרנטיבה אמריקאית.

 

"בוויכוח בקונגרס הציוני בין אוגנדה ובין פלשתינה היה קל לתמוך בפלשתינה, כי אם מה שעומד על הפרק הוא אוגנדה, פלשתינה תנצח. אבל אם היו שמים את אמריקה במשוואה הזאת – אמריקה מול פלשתינה – אני כלל לא בטוחה שפלשתינה היתה מנצחת. ולכן כדאי היה להעלים את האופציה הזאת. אבל היא לא יכולה להיעלם, והיא רלוונטית מתמיד. כבר היום יש 'אישראליות' קטנות בכל רחבי העולם – גם אם הן לא מדינות ריבוניות, הן מובלעות תרבותיות שמקיימות סוג של אוטונומיה בעברית בארצות אחרת. יש בטורונטו קהילה ישראלית ענקית עם רדיו ועיתון. יש חזרה לשטעטעל הגלותי בגרסה חדשה, עברית. וזה רלוונטי גם כי עוד לא הגענו אל המנוחה והנחלה. אין הסכמה עולמית לקיומנו, והסכסוך הישראלי פלסטיני לא נפתר. לכן מפתה לחשוב על נוח, גם היום". 

 

 

אישראל עטיפה קדמית
עטיפת הספר "אישראל"

 

"לא מצאתי את נוח בשום סיפור קאנוני על ראשית הציונות", אומר ערן שלו, "אני כן רואה אותו בסיפורים של ציונות אמריקנית, שם הוא ממוקם כאפיזודה שאין לה המשכיות. אם וכאשר מדברים עליו, הוא מנותק מכל רצף אחר. באופן כללי, הציונות היא סיפור מזרח אירופי. יש מסורת שכותבת את הסיפור הזה בצורה מאוד אירופוצנטרית ומדירה ציונים אמריקנים, ולכן היחס לנוח הוא כיחס אל סיפור שאין לו הקשר, אלא כנקודה ברצף של פילנתרופיה ושל יהודים חשובים שאכפת להם מאחיהם באירופה. הוא מין מגדלור, אבל הוא לא חלק מרצף".

 

לעומתו, מנחם בלונדהיים סבור שנוח כן נכנס לקאנון הציוני – אולי כדי לתת מקום גם לציונות האמריקנית. "בארצות הברית לא מכירים כל כך את נוח כיום", מוסיף מנחם בלונדהיים, "הוא ידוע במסגרת יהודי אמריקה. הוא לא דמות מרכזית, אבל הוא כן מוזכר לפעמים בהקשר הציוני. הציונות נתנה לגיטימציה בדיעבד להוגים וחוזים. בתנועה הציונית, אמריקה היתה שדה בור. לא התייחסו אליה ברצינות. הציונות ניכסה אותו אליה, וזה קצת מפתיע. אולי זה נעשה כדי לתת גם לאמריקנים מקום. בסופו של דבר, צריך לקרוא את נוח כמו את הרצל – שני אנשים שמנסים דרך דמיון ליצור תנועה חברתית".

 

 

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus