הקרב על הכשרות: השגחה פרטית וול דאן

לפני כמה שנים נכנסתי למסעדה קטנה בעיר העתיקה בבאר שבע להזמין מנה של מרק תימני שקיבלתי עליו המלצות חמות. על דלת הכניסה היתה תעודת כשרות נהדרת: "כשר למהדרין", היה כתוב באותיות דפוס בצבע לורד שחור, "בהשגחת הקב"ה". ומתחת היה כתוב באותיות קטנות: "תוקף התעודה: נצח נצחים!".

השלט מצא חן בעיניי, ובעיקר לימד אותי שני דברים. ראשית, שהמקום בלי ספק כשר, ושנית, שבעלי המסעדה מוחים על שררת הכשרות הצינית של הרבנות ולא רואים טעם בתשלומים מיותרים כאשר בכל מקרה יושבים אצלם סועדים דתיים שיודעים שהמקום כשר, אולי אף כשר יותר ממקומות אחרים עם תעודה רשמית, כי כאן לא הסכימו למכונת הסחטנות של הרבנות "לטמא" את המטבח שמכין את אחד המרקים הטובים בארץ.

חשודים בעוון "התחזות"

נזכרתי במסעדה הזאת לפני כמה ימים, כשהחלו הטפטופים הראשונים של מה שנראה שהולך להתפתח לכלל דיון ציבורי (לא ראשון ולא אחרון) על מוסד הכשרות בישראל. אלא שהפעם הדיון איננו רק תיאורטי, אלא פועלים בו תנועות גראס-רוטס שהולכות וצוברות תאוצה ותהודה ציבורית, במיוחד לאור יותר ויותר קולות שמואסים בזילות הצינית של נושא הכשרות מטעם הרבנות הראשית.

הכותרות בחדשות היו תמוהות ומטעות במידת מה, ספק אם מטעמי רייטינג, ספק אם בתום לב: בכמה מהדורות הודיעו על החלטתו המהפכנית של היועץ המשפטי יהודה ויינשטין להתיר לבעלי עסקים להעניק לעצמם תעודת כשרות עצמאית מטעם עצמם, דהיינו, הפקעה של המונופול הרבני על מוסד הכשרות. האם היועץ המשפטי נהפך לרשות מחוקקת? עדיין לא (ובטח שלא בקדנציה הקרובה), אבל התערבותו בעתירתם לבג"ץ של שני עסקים בירושלים – הקרוסלה וטיפולינו – טמנה בחובה את הפרשנות המשפטית הזאת, אשר לפיה – וזה הניסוח המדויק יותר של משמעות דבריו – עסקים שטוענים לכשרות הלכתית בלי תעודת כשרות מטעם הרבנות אינם עוברים על החוק, דהיינו, אינם עוברים על "חוק איסור הונאה בכשרות", ועל כן אין הצדקה לקנסות שניתנים להם מטעם הרבנות בגין מצבים שכאלה.

לקריאה נוספת על הדיון מאחורי הכשרות 

ויינשטין כתב את הדברים לעו"ד ריקי שפירא-רוזנברג, שמייצגת את העסקים הנ"ל בעתירתם לבג"ץ לאחר שקיבלו קנס מהרבנות על "התחזותם" למקומות כשרים. יצוין שהמקומות באמת כשרים ואינם מתחזים, רק לא עם אישור מטעם הרבנות, אלא מטעם ארגון פרטי, אלטרנטיבי, קהילתי, אורתודוכסי ששמו בישראל "השגחה פרטית". מתברר אפוא שמאות שנים של ויכוח פילוסופי באשר לקיומה או אי קיומה של ההשגחה הפרטית הגיעו לקצן – היא קיימת! אמנם לא מדובר בהוכחה להשגחה אלוהית, אלא בהשגחת כשרות קהילתית הבנויה על בסיס אמון בין סועדים ובעלי עסקים, אבל עדיין, ה"השגחה הפרטית" הזאת חיה ובועטת ברחובות ירושלים, ואפילו קצת בתל אביב.

מדובר ביוזמה קהילתית חדשנית ששמה לעצמה מטרה להעביר את מוסד הכשרות משיח של שררה, שמתאפיין בחוסר אמון ולעתים אף שחיתות (מה שממילא מוביל לאי ציות ועיגול פינות של בעלי העסקים הממורמרים), לשיח של שותפות ואמון הדדיים וקהילתיים. הפרויקט הוקם בידי הרב אהרון ליבוביץ', ראש ישיבת סולם יעקב בשכונת נחלאות בירושלים יחד עם סיעת ירושלמים בעירייה. באתר הפרויקט, שהוקם באתר מימון ההמונים הד-סטארט (כלומר גם המימון הוא קהילתי), כתוב ש"פרויקט השגחה פרטית הוא מודל כשרות חלופי למסעדות ולבתי עסק. הפרויקט מבוסס על נאמנות הלכתית והעברת האחריות לבתי העסק ולקהילה, תוך אמון ושיתוף פעולה".

לפי המודל החלופי, המסעדות זוכות להכשרה ולליווי מקצועי מטעם נאמנת כשרות (למעשה, זוהי משגיחה; יש לפרויקט הזה גם היבט שוויוני) שגם מסייעת להם לשמור על הכשרות במהלך שבוע העבודה (כשעה וחצי בשבוע בממוצע, בדרך כלל לפי ביקורי פתע). לאחר ההכשרה, העסק ו"השגחה פרטית" חותמים על ברית נאמנות שמחייבת שקיפות מלאה מול קהל הלקוחות. יקום המתנגד הלמדן ויטען שאין קשר הלכתי בהכרח בין כשרות וערכים או נורמות של צדק חברתי (אם בוחנים את הכשרות באופן טכני, כפי שההלכה האורתודוכסית עושה), אבל ב"השגחה פרטית" דווקא מקווים לקרב בין השניים, ולא רואים בכך סתירה, נהפוך הוא.

ויינשטיין. החלטה מהפכנית (תצלום: יונתן זינדל)

"אמון הוא ערך משותף", אומר לי הרב אהרון ליבוביץ', מייסד ומנהל המיזם, "והחברות בפרויקט שלנו היא דבר שבית העסק גאה בו. אני מאמין ביחס הבונה שלנו יותר מאשר בחשדנות של אכיפה מכוח שררה. יש להבהיר שאמון הוא לא דבר הניתן חינם, ואין אנו 'סומכים' על בית העסק מבלי לבדוק אותם באופן מתמשך, ובכל זאת, מערכת היחסים היא שונה, ויחי ההבדל הקטן".

האם "השגחה פרטית" מחויבת אך ורק להשגחה אורתודוכסית, או שהיא פתוחה גם לפסיקות ולגישות אחרות?

"אורתודוכסית לחלוטין. זרמים אחרים מוזמנים ללמוד מאתנו ולפתח אלטרנטיבות משלהם. אני מכבד זאת".

האם לדעתך הליך ההשגחה משפיע על הכשרות עצמה? האם כשרות שנגועה בשררה ובסחטנות היא כשרות פגומה מבחינה הלכתית?

"אנחנו מבדילים בין ערכי הכשרות וערכים אחרים של יושר וצדק חברתי. עם זאת, המדיום הוא המסר, וכאשר אין תחושה של יושרה מצד הרבנות והמשגיח, בוודאי שזה לא יגרור יושרה מצד בית העסק. חבל שהדברים האלו אינם מובנים מאליהם לאנשי הרבנות".

הרבנות מתקוממת 

הרבנות כמובן מתקוממת נגד ההחלטה של היועץ המשפטי, ובאחת מתוכניות הרדיו התראיין גם הרב הראשי האשכנזי הרב דוד לאו. כשנשאל למניעיו, טען הרב הראשי שהם דאגתו ואחריותו לציבור הדתיים שומרי הכשרות בישראל, שלא יכולים לסמוך על כל "אדם פרטי" שמחליט שהוא מעניק לעצמו כשרות על פי תפיסת עולמו. הוא גם טרח להוסיף: "יש לזכור שבניגוד להגנה שיש בחוק לתואר 'רופא' או 'עו"ד', התואר 'רב' הוא תואר שאינו זוכה להגנה בחוק, וכל אדם יכול להציג את עצמו ככזה. משום כך, כל אדם יכול במצב שנוצר להציג את עצמו כרב וכבעל הכשרה מתאימה להעניק תעודות הכשר ויעניק כשרות לבתי עסק תוך הטעייה חמורה כלפי הצרכנים".

אי אפשר שלא לתהות על דבריו של הרב דוד לאו. ראשית, כל בר דעת מכיר את אופיו האפור של עולם הכשרות, והעלמת העין מן הציניות והזילות הזאת יש בהן משהו מיתמם ומקומם. זו הרי הדייסה (והטרפה) שאתם בישלתם, אז למה להיתמם כאחרון הדואגים לציבור הדתיים במקום לעשות תשובה ובאמת ובתמים לשרת את הציבור הזה?  אם את השרץ המכונה "תעודת כשרות" של הרבנות אפשר להכשיר, כל שכן ניתן להכשיר כשרות אורתודוכסית, שמבקשת לייצר גישה אוהדת להלכה ומניבה תוצאות חיוביות. אבל לא, את המקומות האלה צריך לקנוס. הרי ברור שלא בענייני כשרות מדובר, אלא בענייני מונופול כלכלי.

מה שמוביל אותנו למסקנה הבלתי נמנעת שבלאו הכי אין כל היגיון בהשארת תו התקן הכשרותי בידיה של הרבנות הראשית, ושכפי שבעל עסק יכול להחליט שהוא איננו כשר, כך גם בעל עסק יכול להחליט שהוא כשר על פי פסיקה קונסרבטיבית או כשרות רפורמית או כשרות אקולוגית או חברתית (ע"ע התו החברתי של מעגלי צדק) וכיוצא בזה. ואם באמת ובתמים הרב הראשי מעוניין לשרת את ציבור צרכני המזון הכשר האורתודוכסי, שייתן להם את החירות להחליט על פי איזו כשרות הם נוהגים. כשרות של פקידות אפורה או כשרות של השגחה פרטית.

כך או כך יש לברך "שהחיינו". ולא מפני שאני סבור שלרבנות אסור להעניק תעודות כשרות, ומצד שני, גם לא בגלל שאני חושב שמשהו משמעותי הולך להשתנות כאן בקרוב (לאורך זמן, אולי כן), אלא כי עצם הדיון והעלאתו לסדר היום היא חשובה והיא מעידה שוב על רוחות של התחדשות שנושבות כאן. וכי תמיד ראוי לברך על מאבק ערכי שנושא גם חזון חברתי ודתי. וחוץ מזה, כל רגע שאני נזכר במרק התימני ההוא הוא רגע שראוי ל"החיינו". עכשיו רק נותר לבקר ב"קרוסלה" וב"טיפולינו".

על מאבק בעלי המסעדות בירושלים על הכשרות  

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי