סיפורי הופמן
תחנות בזמן
social
facebook whatsup email tweeter
דודו כהן //
16.3.14
תחנות בזמן
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

סיפורי הופמן

להפוך ברגע לראש המשפחה, לעזוב לניו יורק ולשוב בחזרה. עמוס הופמן יוצא למסע בין תחנות בזמן

מות האב: זוכר את האחריות הכבדה


הדבר שהשפיע עליי בצורה הכי חזקה כילד היה פטירת אבי, כשהייתי בן 13 וחצי. זה השפיע עליי מאוד. באיזשהו אופן, התרחשה התפרקות בקן המשפחתי. נפלו עליי המון חובות רגשיים, שאני כאילו צריך להיות ראש המשפחה. זה אתגר אותי מאוד, בתור ילד, והשפיע עליי לאורך כל החיים. יש כל מיני דברים שבדרך כלל אבא אמור לעשות למענך, וכאן אני עשיתי. למשל, הייתי הולך להביא נפט לחימום. הייתי אחראי באופן כללי על מטלות רבות בבית. ההרגשה של האחריות הכבדה זכורה לי היטב.

 

בלי בית ספר, בלי בגרויות: רוצה להיות מוזיקאי
 

בגיל 16 גיליתי שאני רוצה להיות מוזיקאי מקצועי, ושזה בעצם מה שאני רוצה לעשות בחיים. באותה תקופה הפסקתי ללכת לבית הספר, הפסקתי ללמוד לבגרויות ובמשך כמה שנים טובות השקעתי באימוני נגינה, בסולואים ובהתכווננות כללית למקום המוזיקלי.
 

היה לזה ערך גדול, כי בלי התקופה הזאת, לא הייתי במקום שבו אני נמצא היום. זה גיל שבו אתה יכול להשקיע את כל כולך בדבר מסוים; בזמנים אחרים השקעה כזו קצת יותר מורכבת. זה לא שישבתי כל היום וניגנתי. היה לי הקטע העצלני שיש בבני נוער. הייתי מתעורר מאוחר, אבל בין כל ההתבטלויות, הייתי מספיק להכניס חמש-שש-שבע שעות נגינה. בדיעבד, הייתי יכול לשלב גם לימודים ובגרויות, אבל איכשהו, לא היה לי הראש לזה. אימא שלי היתה מאוד לא שמחה מזה, ובו בזמן, כל החברים שלי המשיכו כרגיל בבית הספר. היה בזה קטע קצת מוזר, אבל הייתי מכוון מטרה מספיק כדי להתעקש על זה.

 

ניו יורק: שם למדתי ללכת עד הסוף
 

בגיל 21 הגעתי לניו יורק. התחנה הזאת היא תחנה חשובה מאוד בשבילי, כי שם גיליתי שהדבר שחיפשתי הרבה שנים כנער - אותה מוזיקליות בלתי מתפשרת – אכן קיים במציאות. החוויות בניו יורק עיצבו אותי מאוד, בעיקר בזכות האווירה של ללכת עד הסוף עם המוזיקה. ניגנתי במועדונים, בבתי קפה, בפסטיבלים. ניגנתי עם הרכבים שונים ועם אנשים מאוד חשובים, והשנים האלה עיצבו אותי כמוזיקאי. שם הבנתי בעצם איך אני רוצה לנצל את הפלטפורמה של הג'אז ולאיזה Level אני רוצה לשאוף.
 

ההבנה שקיבלתי שם היתה שצריכים לנגן את זה עד הסוף. אתה לא יכול לעשות חצי דרך, אלא לתת את כל הנשמה. רואים את זה בניו יורק יותר מאשר בכל מקום אחר. גם במקומות הכי קטנים ושוליים זה קורה ברמה הכי גבוהה.
 

מלבד זאת, קלטתי בניו יורק שהמוזיקה הזאת באה למעשה מלמטה, ולא מהאקדמיה. זה רק חיזק את ההסתכלות שלי, כי גם אני מעולם לא למדתי בשום אקדמיה או אוניברסיטה. בניו יורק אתה רואה שיש עוד המון אנשים כמוך, שלא למדו, שמקבלים הערכה על איך שהם נשמעים, ולא על התואר שיש להם.

 

החזרה לארץ: המזרח התיכון הוציא ממני דברים אחרים
 

לפני 15 שנה נולד בני הבכור, ולאחר לידתו חזרתי לארץ. החלטתי לחזור משתי סיבות עיקריות: ראשית, אימא שלי הגיעה לגיל 70, וחשבתי שראוי שהיא תעביר את השנים שנותרו לה בחיק המשפחה והנכדים. שנית, הרגשתי שבניו יורק יהיה לי קשה מאוד לגדל ולכלכל משפחה.
" קלטתי בניו יורק שהמוזיקה הזאת באה למעשה מלמטה, ולא מהאקדמיה. זה רק חיזק את ההסתכלות שלי, כי גם אני מעולם לא למדתי בשום אקדמיה או אוניברסיטה. בניו יורק אתה רואה שיש עוד המון אנשים כמוך שלא למדו, שמקבלים הערכה על איך שהם נשמעים, ולא על התואר שיש להם "
 

בתחנה הזאת, של החזרה לארץ, אין כביכול אלמנטים מוזיקליים, אבל דווקא יש בה. כי מאז חזרתי לארץ, בשנים האחרונות אני עובד, מלמד, מנגן ומפתח כל הזמן דברים מוזיקליים שלא היו באים לי באופן טבעי בניו יורק. כשאתה במזרח התיכון וחש את האווירה המוזיקלית שסביבך, זה מוציא ממך דברים אחרים. אני נתקל במוזיקאים שמגלים לי כל הזמן מוזיקה יוונית, מוזיקה טורקית, מוזיקה מצרית. תמיד היכרתי מוזיקה מהסוגים האלה, אבל כאן בארץ זה נמצא יותר בפרונט.
 

התחנה הזאת היא בעצם מה שאני עושה ב-14 השנים האחרונות: יצירת מוזיקה מקומית שמושפעת מהמון סגנונות ונהיתה בעצם הסגנון שלי. כך אני מזוהה כמוזיקאי שמשלב דברים מהמזרח התיכון עם מוזיקה אפריקאית ומוזיקת ג'אז.

 

התחנה הנוכחית: סימן שאלה
 

לפני תשעה חודשים אימא שלי נפטרה, וזה בהחלט שלב כואב מאוד בחיים שלי. אין מה לומר, ההרגשה קשה מאוד. הרגשה של בדידות, עצבות וחוסר בהירות. זה מציב סימן שאלה על כל החיים שלי בישראל. יש הרבה דברים שמחברים אותי לפה – השורש, המוצא – אבל אחד הדבקים הכי חזקים הוא משפחה שורשית, שכבר לא קיימת כאן. אחותי גרה בחו"ל ושני הוריי נפטרו.


המשפחה שלי היא לאו דווקא דבק לארץ, אלא דבק לאיפה שאהיה. אשתי נולדה באמריקה, ובגלל זה, שנינו עוד יותר לא יודעים מה הכיוון. מכמה בחינות כן טוב לנו בארץ, ומכמה בחינות פחות טוב לנו. יש סימן שאלה גדול אם לוותר על הדברים האלה לטובת אחרים, או להפך. ימים יגידו.

 

 עמוס הופמן יופיע עם רביעיית ענת פורט במופע ג'אז המוקדש ליצירותיהם של נתן אלתרמן וסשה ארגוב

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus