סיפורי הבריאה
לשונות
social
facebook whatsup email tweeter
31.1.10
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

סיפורי הבריאה

שלושה משוררים המיטיבים להאיר את הקונפליקטואליות של הבריאה, העומדת בצלה של בריאה גדולה יותר – הבריאה בה"א הידיעה, לאו דווקא במשמעותה התיאולוגית, ולעתים דווקא מתוך חסרונה, כמשא ומתן מורכב, לעתים אבל, לעתים אירוני, עם הנצח: יהודה עמיחי, חזי לסקלי ואברהם סוצק

סוֹנֵט הַבִּנְיָנִים

לִכְתֹּב, לִשְׁתוֹת, לָמוּת. וְזֶה הַקַּל.
וּכְבָר אַתָּה פָּעוּל, אָהוּב, כָּתוּב.
עַד שֶׁעוֹשִׂים אוֹתְךָ: אַתָּה נִפְעַל:
נִבְרָא, נִשְׁבַּר, נִגְמַר, נִמְצָא וְשׁוּב

עֲלִילוֹתֶיךָ מְתַחְזְקוֹת כָּל-כָּךְ
עַד לַפִּעֵל: נַגֵּן, דַּבֵּר, שַׁבֵּר.
עוֹלָם הַמַּעֲשִׂים כֹּה יְסֻבַּךְ:
פֻּעַל, שֻׁבַּר, קֻבַּץ, בְּלִי חוֹזֵר.

אַתָּה מַפְעִיל: הָאֲחֵרִים עוֹשִׂים
וְשׁוּב מָפְעָל בְּחִלּוּפֵי נִסִּים,
מַשְׁגִּיחַ וּמָשְׁגָּח, מַלְהִיב, מָלְהָב.

וְרַק בַּסּוֹף אַתָּה חוֹזֵר אֶל עַצְמְךָ
וּמִתְבָּרֵר וּמִתְלַחֵשׁ, הַכֹּל מָחֳזָר,
בְּהִתְפַּעֵל וְהִתְקַפֵּל עַד שֶׁנִּגְמַר.

 

יהודה עמיחי, מתוך: "במרחק שתי תקוות", הקיבוץ המאוחד, 1958

הקיום, והכתיבה בתוך זה, הם דבר שבלשון. הגדרתם נובעת מתוכה. אין "כתיבה" (שם הפועל) – יש "לכתוב". אין "קיום" (שם העצם) – יש "לחיות", וליתר דיוק: "למות". גם הקיום, כהתפתחות, הוא תוצר של שבעה בניינים. על פניו, ובאמת, אדם יכול "לכתוב", ובאותה מידה להיות "כתוב", "נכתב", "מוכתב", אלא שכאן עובר גבול, שהוא תוצר מבט-העל של עמיחי: ציר הברירה, בן שבעת הבניינים, מייצר שבעה קווים אופקיים: שבע קומות מקבילות, שלכאורה, בכל אחת מהן, ניתן לייצר "הטיות-קיום" עד אינסוף; אלא שציר הצירוף, הנמתח בקו אנכי מלמעלה למטה – ולו גם באופן הצורני של הקריאה – יש לו סוף, והוא מגולל סיפורו הקבוע של אדם, ששתה וכתב והיה אהוב ונשבר ודיבר וקובץ, עד התקפלותו לבסוף.

 

המתח בין מה שבלשון לבין מה שאינו בלשון מתלכד במילה "נגמר" (נפעל) המקיימת את שניהם. האם יש קיום לגוף, לחומר, שאינו בלשון? שאינו הטיה? לא רק שאין – הכל מוחזר. אדם מחזיר ציוד רגע לפני שמחזיר את נשמתו לבורא, והציוד, לפי עמיחי, הוא לשונו. בחייו, בתוך לשונו, הוא קנה לו מקום קטן בנצח: הוא נברא, עלילותיו מתחזקות, הוא מפעיל אחרים ומופעל בחילופי נסים. אם אפשרות הבריאה קיימת בכלל, היא קיימת בתוך מגבלות הבניינים. מתוך שבע הקומות הללו מצליח אדם לשחרר "מטפחת תכולה הופכת לעומק באר" של רביקוביץ' ולנופף בה באורח פלא, אלא שכל זה מתרחש מתוך הכרת הסוף הצפוי. הבריאה, האפשרות לברוא, היא לא אינסוף – היא תלוית שפה ויותר מכך – תלוית החוק של השפה, והיא מתנהלת כמו מי ים הזורמים באפיקו הקשיח של נחל אל הים חזרה, ועמיחי מתבונן ברגע הזה, הנתון מראש, שבין מים למים, על מלוא יופיו וחסרונו.

 

שיעור אלף

 

הָרֶגעַ אֲניִ לוֹמֵד לִכְתוֹב:
אֵשׁ וחְשְׁמַל, לְלֹא שְׁגיִאוֹת.
והְרֶגעַ אוֹחֶזתֶ אֵשׁ בְּשֻׁלְחַן הַכְּתִיבָה
והְחַשְׁמַל בַּחֶדֶר
כָבֶה.
לְאוֹרוֹ שֶׁל הַשֻׁלְחָן הַבּוֹעֵר
אֲניִ לוֹמֵד לְתָאֵר
אֶת הַאֵשׁ
ולְגעַת בַּחַשְׁמַל.

 

חזי לסקלי, מתוך המחזור "שעור עברית", העכברים ולאה גולדברג, הוצאת הליקון, 1992

 

lshvnvt_khzy_lsqly בריאה היא סוג של מיומנות. היא דבר שאינו ניתן, אלא נרכש. אדם צריך למצוא את דרכו אליה. הוא יכול לשגות – לכן הוא לומד. האש, והחשמל כווריאציה מאוחרת ומודרנית של האש, מעבר למטענם המטאפורי-לירי כמילות מפתח של בריאה ויצירה (ודי להזכיר את הניצוץ של ביאליק, בשירו "לא זכיתי באור מן ההפקר"), הם חומרים שלא ניתנו לאדם כאחד מאיתני הטבע – המים, האדמה, ועוד – אלא חומרים שנמצאו-הומצאו על ידי האדם, בתהליך של ניסוי וטעייה. אם עמיחי מיישב את הבריאה אל תוך מסורות קיימות (מסורת הלשון על בנייניה, מסורת הסונט), לסקלי מפנה עורף לכל המסורות, ומבקש לברוא את המסורת עצמה.

 

העמדה של הכותב היא עמדה הפוכה מזו הכל-יודעת של עמיחי. עמיחי נתון בפרסונת המורה: הוא מעביר אותנו שיעור בלשון ושיעור על החיים. לסקלי נתון בפרסונת התלמיד: הוא לומד לכתוב. אלא שיותר מכך – גם הגוף, החומר, שאצל עמיחי לכוד בתוך הלשון והוא תלוי לשון, מבלי יכולת לצאת, "נוטש" את הלשון אצל לסקלי. כאן מתרחש הנס: החומר והלשון ניתקים זה מזה – אש אוחזת בשולחן והחשמל בחדר כבה. הבריאה, שמתחילה ככתיבה על, הופכת לממשות. אדם עומד על סף ההתגלות, המום ונרעש, ומתוך זה מייצר איחוי. הלשון הופכת חומר. ה"כתיבה על" הופכת ה"כתיבה את", וכאשר אדם כותב את – הוא נוגע בחשמל. הוא משיב לחומר דווקא את אי-ממשותו. הוא בורא.

*
מן המילים כולן אני רק מתקנא במילה אחת:
במילה "יהי". אילו נתן לי הבורא כשי
ניצוץ של המילה הזאת, הקטן שבסימני כוחה,
"יהי", הייתי אז אומר, יהי השיר, ויהי.

לשיר יהיה קצה גוסס של קשת-בענן,
נמלה אחת ויחידה, שבמדבר תועה,
שנהב ליל-לבנה אשר נולד בג'ונגל,
גולגולת של אדם לועגת לעצמה – בראי.

לשיר יהי כוכב, שאיש אינו מציב לו
ולו רק מצבה של עץ במקום נפלו,
פרצופון עשבי באקווריום ירוק וענקי,
טבעת של זהב, שכלתה עיוורת.

 יהי, שיר יהי, שעד עתה עוד לא היה,
למען החיים ולמען אלה שאנשים קוראים מתים.
יהי, גיל יהי, ויהי גיל, לב שמח אל כל עבר.
יהי, ולרגע קט נתרוקן הסבל.

אברהם סוצקבר, מתוך: "שירים מן היומן", 1974, מיידיש: ק.א.ברתיני

 

svtsqbr
אברהם סוצקבר (1913-2010)
אדם אינו מורה, ולא תלמיד. הוא לא מצוי בעמדת יודע-כל, וגם לא לומד הכל עכשיו. הוא יודע דבר או שניים, והדבר או שניים הללו, המסבים לו צער וסבל רב, ישאירו אותו בפיגור ובשבר מתמיד כלפי השלם, אבל איזה שבר מפואר זה. המילה "יהי", שבהופעתה המובלעת אצל לסקלי מחוללת מטמורפוזה –בוראת אש וחשמל מכוח הלשון – מצויה אצל סוצקבר כמושא נצחי להשתוקקות. אם אצל עמיחי קיים רווח מתמיד בין הלשון לקיום, הנפתר רק במותו של אדם – אז כל אחד הולך לדרכו, ואצל לסלקי הרווח הזה נשבר והלשון הופכת פרפורמטיבית – בוראת אש וחשמל, סוצקבר מבחין בין תפקודיה אצל האדם ותפקודיה אצל הבורא.

 

האפשרות לבריאה, האפשרות ללשון פרפורמטיבית ברוח "יהי אור", נתונה רק לבורא. כל שנותר לאדם הוא להתקנא בכוחה הפרפורמטיבי של לשון הבורא, להתפלל אליה, לחלום עליה, להשתוקק לה. אלא שבאופן פרדוקסלי, עמדת הפיגור הנצחית הזו, המתקנאת, המשתוקקת, החולמת, בסופו של דבר בוראת בדרכה. השיר נע הלאה, ובכל מקום שהוא חולם – הוא בורא. דרך הכרה במגבלות הבריאה ממפה בעצם סוצקבר תמונת עולם: קשת בענן וכוכב; נמלה וג'ונגל; זהב ומצבה; גולגולת וראי. אלא שבריאה של ממש מתגלה דווקא בספירה הרגשית: "יהי, גיל יהי, ויהי גיל, לב שמח אל כל עבר". "יהי", הוא אומר לבסוף, "ולרגע קט נתרוקן הסבל". כי זו אפשרות הבריאה הנתונה בידיו של יוצר לפי סוצקבר: אפשרות המצמצמת את המרחק בין "יהי" לבין "ריקון הסבל". זוהי מטמורפוזה רגשית, העוברת דרך הפוטנציאל הפרפורמטיבי הממומש חלקית של הלשון. התנועה אינה נתונה מראש, והיא גם לא מתמצה בגילוי ובאלכימיה של החומר, אלא היא הרגע שבו, במגבלות הפיגור המתמיד, מתחולל בכל זאת דבר בלשון, ולפתע אנו עומדים נוכח עצמנו נפעמים, משתאים, מלאי גיל ונחמה.

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus