שפת גוף
לשונות
social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
31.7.12
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

שפת גוף

"אני מתייחסת לשפה כאילו היא עוד דמות. היא דמות שיש לה גוף. זה גוף שלפעמים אני מכה אותו ולפעמים אני מחבקת אותו ולפעמים אני שוברת אותו". המשוררת ענת לוין מרגישה שהכתיבה שלה היא בכלל עניין פיזי

מאיזה צד אוחזים בשפה עכשיו?

אוּלַי:

הַשִּׁיר הוּא קִיר

מִלָּה הִיא מַסְמֵר

הַנֶּפֶשׁ פַּטִּישׁ

הוֹלֵם צִנּוֹרוֹת הַלֵּב

מִתְפּוֹצְצִים

 

אֲנִי קַבְּלָנִית כּוֹשֶׁלֶת.

הַבַּיִת רָחוֹק מִלַּעֲמֹד.

הַקּוֹנִים מִתְלוֹנְנִים:

תַּחֲזִירִי תַּ'כֶּסֶף.

 

אֲנִי בּוֹרַחַת לֶהָרִים

שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי הַשָּׂפָה אוֹמְרִים

נוֹשֶׁבֶת שָׁם רוּחַ אַחֶרֶת

 

אֲבָל רוּחַ מְגַלָּה וְהָעֲנָנִים עוֹמְדִים

מְתוּחִים עִם נִשְׁקָם, כְּשֶׁתּוֹפְסִים אוֹתִי.nt_lvyn_ny_mstvbbt_lt

אֲנִי מוּבֶלֶת חֲזָרָה אֲזוּקָה

לְמִשְׁקֹלֶת נְיָר

 

גְּזַר הַדִּין הוּא תָּמִיד אֶחָד:

הַהוֹוֶה.                          

 

בִּשְׁעוֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם

אֲנִי חָשָׁה עַצְמִי בּוֹדֵדָה מְאוֹד

כִּמְעַט עֲרִירִית

 

מתוך "אנה מסתובבת לאט"

 

 

לאמא

התחושות שלי כילדה נמתחו ונמתחו וגלשו לנערות שלי ולשנות העשרים. תחושה שהלשון הפיזית שלי כבדה, שהמילים לא מסתדרות לי בפה, שבעצם הצורה היחידה שבה אני יכולה לסדר אותן היא מול הדף. עד היום אני נושאת זיכרון קלוש של התחושה הזאת. אחרי שהתחלתי לסדר את המילים כשירים, כסיפורים קטנים, ראיתי שזה אפשרי. עד אז הרגשתי שאני עילגת, לא יודעת לדבר, שהשפה שלי לא מספיק טובה. אני חושבת שזה קשור לזה שאני בת מהגרים שלא התעסקו עם השפה. אמא שלי נולדה בטשקנט ואבא שלי באוקראינה. הם עלו יחסית בגיל צעיר ודיברו ביניהם רוסית. גם הסבים והסבתות שלי דיברו רוסית. לי היתה התנגדות גדולה לרוסית כל שנות הילדות שלי. בשנות השבעים-תחילת שנות השמונים נורא התביישנו בשפה של הורינו. הרגשתי שאני בתווך, בין הרוסית שדיברו בבית לבין העברית שדיברו בחוץ. בעצם - לא זו שלי ולא זו שלי. השפה העברית היתה שונה לי מהשפה הפנימית. השפה הפנימית היתה עגולה יותר ומתנגנת יותר והיא השפה של הרגש הראשוני. היא השפה של האהבה הראשונה לאמא.

 

1.

נוֹלַדְנוּ אִלְּמִים

נִצָּנֵי בָּשָׂר חִוְּרִים

 

צְרִיכִים הָיִינוּ לְהִתְרוֹמֵם מֵאֵצֶל הָאֲדָמָה

לְהֵאָחֵז בָּאֲוִיר כִּבְקוֹרָה

 

הָיוּ אֲמִתּוֹת בְּרוּרוֹת לִזְכֹּר, לְמָשָׁל,

"הַיָּדַיִם עוֹשׂוֹת"

 

שָׁמַעְנוּ עַל כָּאֵלּוּ שֶׁנִּסּוּ לָעוּף

וְהִתְנַפְּצוּ אֶל תִּקְרַת הַשָּׁמַיִם

 

נִשְׁאַרְנוּ יוֹשְׁבִים

 

לְאַט לָמַדְנוּ לְדַבֵּר

בְּיָחִיד וְאָז בְּרַבִּים

 

מתוך המחזור "שיר יומולדת" בספר "אנה מסתובבת לאט"

 

למוסקבה

ההורים שלי לא קראו ספרים ולא ממש היו ספרים בבית. מה שיפה הוא שעדיין, ההורים שלי ראו את המשיכה שלי לקריאה. אני זוכרת שהגיע אלינו הביתה סוכן עם קטלוג של ספרים, והורי עשו לי מנוי ובחרתי את הספרים מתוך קטלוג. ההורים באו ממשפחות של עובדי ידיים. לא היו אינטלקטואלים במשפחות האלה. אלה שגרים במוסקבה ובערים הגדולות תמיד חושבים את עצמם נפלאים. המשפחה שלי באה מהכפר. אני חושבת שמגיל מאד צעיר רציתי למוסקבה, רציתי לברוח מהכפר, מהפרוור, וכאילו להגיע לאיזשהו מקום. מנגד, עבודת ידיים זה מה שאני עושה. אני מרגישה שהכתיבה שלי היא עניין פיזי. זה גם קשור לזה שאני לא יודעת לדבר. במובן מסוים, אני עדיין מרגישה שאני לא יודעת כלום ושאין לי גם במה להיאחז.nt_lvyn"מדי פעם אני יכולה להיאחז במילים של אחרים. אבל לי אין כלום". ענת לוין (צילום: עדי עסיס) 

 

מדי פעם אני יכולה להיאחז במילים של אנשים אחרים בשירים, ברומנים. אבל לי אין כלום. אני פשוטה. בגיל עשרים הגעתי משיכון המזרח בראשון לציון למשכנות שאננים בירושלים, והיו שם אמיר אור ושרון אס וזהר איתן, וכולם היו בתוך תואר בספרות וידעו שירה ובאו מהשירה. אני הייתי בת עשרים ובאתי מאיזה מדבר. אני חושבת שהמפגש הזה בין המדבר שבאתי ממנו למוסקבה הקרירה של משכנות שאננים היה מעניין אבל גם קשה. הרגשתי שאני זרה. גם עכשיו כשאני מדברת אני מרגישה את זה – אם היית נותנת לי לכתוב את זה אז הייתי מגיעה לרמת דיוק גדולה יותר, ולשירה זה חשוב, אבל אולי זה גם העניין של כתיבה. בדיבור אין לי שליטה ובכתיבה יש לי. אחרי הספר הראשון קרה לי איזה מהפך עם התחושה הזו של האי-ידיעה, וזה מה שאיפשר לי להיכנס לפרוזה, כי אם אני לא יודעת אז אני יכולה להמציא ולהיות כל אחד אחר ממני.

 

אני כותבת:

שלום, אנא חתימתך על המכתב המצורף. תודה.

אני מוחקת. אני כותבת:

שלום, אבקש את אישורך לקחת את מר אהרון חיות מן המוסד ולארחו בביתי למשך סוף השבוע הקרוב (השלושה עד החמישה ביוני). תודה, אסיה.

אני מוחקת. אני כותבת:

שלום מרים, אני כותבת בקשר לאבא, הוא קצת חלש בזמן האחרון ולא ממש צלול וחשבתי לעצמי, שאולי אפשר היה לעשות לו איזה יום כיף בחוץ, לזמן קצר, כמה שעות. את יכולה לשים את האישור בתוך הספר שעל השידה. אני יודעת שהוא בעצמו כבר לא קורא, אבל לפעמים, כשאני מגיעה לבקר, אני מקריאה לו קטעים. רק אל תזיזי את הסימנייה שכבר נמצאת שם, אנחנו בדיוק בקטע שסנשו מנסה לשכנע את האביר שלו שהענקים האכזריים שהוא מתכוון לנהל אתם מאבק נועז של יחיד נגד רבים, הם רק טחנות רוח, שהזרועות שלהן כנפיים מסתובבות, זה קטע לא רע עם קצת מתח ומצחיק, כלומר אני צוחקת, ואבא שוכב ומסתכל על התקרה. אני אוהבת להשאיר אותו ככה תלוי בתוך המתח, אולי זה יעורר אותו, אז אני מפסיקה לקרוא באמצע משפט, לפעמים אפילו באמצע מלה, כלומר, תשאירי את זה, אבל במקום אחר בתוך הספר. תודה, אסיה.

 

מתוך הסיפור "המכתב". פורסם כסיפור מומלץ בעקבות תחרות הסיפור הקצר של "הארץ". 24.4.2011.

 

  • " אני נורא לא בטוחה בכלום. תמיד גם נראה לי שכולם הם כאלה יודעים, ויודעים כל כך יפה. אני מדברת עם שרון אס. הבחורה הזאת שמה נקודות בעולם. אני המשפטים שלי זה הכל סימני שאלה. אני לא מרגישה שיש לי את המקום של המשוררת בעולם. "

לפרוזה

הלכתי לפרוזה כי זה קשור להתאהבות הזו שלי באי-ידיעה ובתשוקה להיות בחלל חדש וריק ולא מוכר ובסוף של העולם ושאת לא יודעת מה לעשות בו ושזה לא השפה שלך ולא המקום שלך ושאת זרה ואת מוזרה. אחרי שהוצאתי ספר שירה, הרגשתי באיזה מקום שזו נעשית השפה שלי, ולא רציתי להיות בתוך ה-לדעת-איך-לעשות-את-הדבר-הזה, אלא להיות בתוך האי-ידיעה. גם במחזה שכתבתי לפני כן, הגעתי לארץ שלא ידעתי את הכללים שלה, לא ידעתי איך עושים את זה ובמשך שנה שלמה ניסיתי לעשות את זה. אחר כך שאלתי את עצמי לאיזה מקום חדש ניסע – לפרוזה. הפרוזה זה סוג של התאהבות קשה. תשוקה קשה. בפרוזה המסע הוא יותר ארוך. אני כותבת אותה לאט והרבה שנים כי גם שם אני שוקלת מילים ומתעסקת מאד עם השפה. אני מתייחסת לשפה כאילו היא עוד דמות. היא דמות שיש לה גוף. זה גוף שלפעמים אני מכה אותו ולפעמים אני מחבקת אותו ולפעמים אני שוברת אותו – אני עושה איתו כל מיני דברים. ובגלל שזה פרוזה וזה באמת גוף רחב יש לזה זמן להיוולד ולהתבגר ואפילו קצת להזדקן.

 

הביתה

אני נורא לא בטוחה בכלום. תמיד גם נראה לי שכולם הם כאלה יודעים, ויודעים כל כך יפה. אני מדברת עם שרון אס. הבחורה הזאת שמה נקודות בעולם. אני המשפטים שלי זה הכל סימני שאלה. אני לא מרגישה שיש לי את המקום של המשוררת בעולם. ברמה של האגו לפעמים זה מכאיב לי, התפישה הזאת את עצמי, אבל אני חושבת שלכתיבה זה טוב. זו עמדה טובה. זה מאפשר לי לבוא חדשה לכתיבה. לבוא כמו ילדה לכתיבה. כי אני יכולה בידיים שלי, במעשים, לשים את הלבנים האלה ולבנות בית.

 

18.

 

אֲנִי מוּכָנָה תָּמִיד.

 

כָּל מַה שֶּׁאֶזְדַּקֵּק לוֹ בֶּאֱמֶת

יִכָּנֵס לְתוֹךְ הַתִּיק הַקָּטָן בְּיוֹתֵר:

מִבְרֶשֶׁת שִׁנַּיִם, טַמְפּוֹנִים, פַּסְפּוֹרְט, טְרִיקוֹ, עֵט,

הַתְּמוּנָה בָּהּ אַתְּ תִּינֹקֶת קְטַנָּה עַל הַדֶּשֶׁא בְּרוּסְיָה,

נְיַר הַצִּלּוּם הַנִּרְקָב מְעַמְעֵם אֶת בִּכְיֵךְ

 

חֲסֵרָה רַק יָדֵךְ

כְּדֵי שֶׁאוּכַל לָלֶכֶת.

 

מתוך ספר השירים השני של לוין, שיראה אור בהוצאת 'קשב' במהלך השנה.

 

ענת לוין. משוררת. כלת פרס אקו"ם לעידוד היצירה (2012), פרס שר המדע התרבות והספורט לספר ביכורים (2008) ופרס ראשון בתחרות "שירה על הדרך" (2006). ספר שיריה "אנה מסתובבת לאט" ראה אור ב-2007 (הוצאת אחוזת בית).

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus