רעשי הסימביוזה
לשונות
social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
8.7.12
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

רעשי הסימביוזה

"כיוון שקל לי להתנסח ולכסות כל פצע או תקלה במילים, אני חושדת בשפה כרעש, כמי שזורה יופי בעיני המתבונן ומסתירה את העיקר". אורית גדלי מסבירה למה בדיוק בגלל הנטייה הזו של הלשון היא מעדיפה שירה על פני פרוזה

ילד

אַתָּה יוֹצֵא לַסָּלוֹן אַחֲרֵי שְׁעַת הַהַשְׁכָּבָה,

נוֹשֵׂא כְּדַרְכּוֹן אֶת הַשְּׁאֵלָה הַפְּשׁוּטָה

שֶׁמַּתְחִילָה תָּמִיד בְּמָה זֹאת אוֹמֶרֶת וּמִסְתַּיֶּמֶת

בְּכָכָה זֶה לֹא תְּשׁוּבָה.

 

אֲנִי לֹא יוֹדַעַת לַעֲנוֹת לְךָ כִּמְעַט עַל כְּלוּם, יֶלֶד,

לֹא מָה מְסַדֵּר אֶת הַטַּבְלָה הַמַּחֲזוֹרִית

וְלֹא מָה מֵאֲחוֹרֵי הֶחָלָל וְאִם יֵשׁ בִּכְלָל,

אֲבָל מוּלְךָ אֲנִי מַרְגִּישָׁה

שֶׁכְּבָר אֵין לִי עוֹד כָּל כָּךְ הַרְבֵּה לִלְמֹד

וַאֲפִלּוּ יִתָּכֵן שֶׁהִגַּעְתִּי.

 

וּכְשֶׁאַתָּה גּוֹרֵר אֶת רַגְלֶיךָ חֲזָרָה לַמִּטָּה,

גַּמָּד לְמַבָּט, עֲנָק לְזוֹ שֶׁמַּבִּיטָה,

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁשָּׁנִים אֲנִי יְכוֹלָה לִשְׁתֹּק עַכְשָׁו

בְּלִי לְהַגִּיד בְּבַקָּשָׁה,

שָׁנִים אֲנִי יְכוֹלָה רַק לְהַקְשִׁיב לְךָ מֵעֵבֶר לַדֶּלֶת,

קוֹרֵא וְאָז נִרְדָּם.

 

יֵשׁ מַשֶּׁהוּ אַחֲרֵי הֶחָלָל, יֶלֶד, רַק שֶׁתֵּדַע,

וַאֲנִי נִגֶּשֶׁת בִּשְׁבִילוֹ לָאוֹר שֶׁמֵּעַל רֹאשְׁךָ,

מְכַבָּה,מַדְלִיקָה,וְשׁוּב מְכַבָּה,

קוֹרֶצֶת לַכּוֹכָבִים מִתּוֹךְ הַבַּיִת.

 

שפתו של דוד המלך 1

בגיל 16 למדתי בארצות הברית בפנימייה שהיו בה רק ארבעה דוברי עברית. במשך כל השנתיים שבהן דיברתיvryt_gydly_tsylvm_mvty_qyqyvnאורית גדלי (צילום: מוטי קיקיון) אנגלית התקשיתי רק בקושי הבנאלי – זה של ההשתלטות על שפה חדשה. אבל כשחזרתי לארץ, ממש ביום הראשון שבו פיטפטתי עם המשפחה שלי בעברית, הרגשתי הקלה עצומה, וזו הפתיעה אותי לגמרי. פתאום הבנתי אחורה שבכל משפט שניסחתי באנגלית, גם כשכבר דיברתי את השפה באופן שוטף, נאלצתי בעצם לקפוץ מרחק זעיר. מרחק שקיים ויעמוד תמיד ביני לבין כל שפה שאינה צמודה לנפשי כעור וכגוף. לכאורה, מדובר בכל משפט בקפיצה זעירה ולא מורגשת, אבל הקפיצות האלו מעייפות ומצטברות לכדי עמימות נפשית, שמקשה על הסיכוי לצוד בשיחה משהו חד, חדש, ער מרוב התגלות. בתי הבכורה שרה בעברית ובאנגלית. כשהיא שרה באנגלית, אני מתכווצת. מתוך איזו הרגשה שמסרתי בידיה את שפתו של דוד המלך ושהיא בוגדת במורשתו. כשהיא שרה בעברית, אני בוכה מהתרגשות. ככה זה. איזו קנאות לעברית שבמירעה היא פאסיב-דיפרסיב, איזה כעס שמופנה פנימה, ובמיטבה היא ריגוש גופני.

 

שפת ברייל

בעברית, השפה שאני סימביוטית איתה, יש לי הכי הרבה סיכוי לצוד סטיות מן האוטומטים של השפה, חזרות מפתיעות של מילים, הדהודים. למשל, מילה שמצחיקה אותי: ברבור. מילה חסרת עידון, מזכירה מחד ברברים ומאידך ברברת. אונומטופיאה מבוזבזת לחלוטין על צליל ריק וגס. ובכל זאת, די שאשמע את המילה הזו אגב שעטת החיים, וכבר יזדקף בתוכי משהו לבן וארוך צוואר, רב עדנה. למשל, המעבר מלשון נקבה ללשון זכר וחזרה לנקבה. כמו שכבות גיאולוגיות. כשמגיעים לאיזה סבך רגשי, אני מרגישה אל העברית את הקרבה של העיוור לשפת-הברייל. אני ממששת את המילים, משתמשת בקרבת האמת של הגוף לשפת אמו, נסמכת על המוכר-מוכר הזה, כדי לפענח את דרכי בעולם, שרובו נסתר מן המבט. אני שותפה להנחה הסמויה ששפה היא מפגן של הנפש בכל כך הרבה מובנים, שאם אקשיב לה, אולי אזומן שוב לנפש. נפשי שלי או נפשו של זה שמשוחח איתי.

 

שפה כרעש

מן העבר השני, דווקא כיוון שקל לי להתנסח ולכסות כל פצע או תקלה במילים, אני חושדת בשפה כרעש, כמי שזורה יופי בעיני המתבונן ומסתירה את העיקר. במובן הזה, אני מעדיפה תמיד לקרוא שירה ולא פרוזה, כי שירה היא לא רק מיטב המילים במיטב סדרן, אלא גם מיטב השתיקות במיטב מרווחיהן. הזדמנות אמיתית לייצר בנפשי הקוראת יחס נכון בין דיבור דחוס ובין חלל ריק. כזה שמשמש גם במרחב כתיבת תהודה וזמן לעיבוד קוגניטיבי של תכנים דקים מני דק. כזה שלא דורס את הדברים שנפרשים אחורה, מתוך קיפול המילים, ולא מכסה אותם בעוד ועוד גירויים.

 

יכולנו לחיות טוב כל כך, אתה אומר, ומביט בה, יפה עדיין

 

עוֹד מְעַט שַׁבָּת בַּשָּׁרוֹן וְהָרַמְזוֹרִים מִתְפַּשְּׁטִים מֵאָדֹם, וְהַשְּׂרוֹכִים נִפְרָמִים וּמְוַתְּרִים לָרֶגֶל הַיְחֵפָה, וְשִׂיאֵי הָעוֹלָם מִתְכַּנְּסִים בְּסֵפֶר וְנָחִים מִבֶּהָלָתָם לִשְׁבֹּר, וְהָעֹדֶף שֶׁבָּאַרְנָק מַדְגִּישׁ אֶת נִצְחוֹן הַהַרְבֵּה וְהַקָּטָן, וְתַאֲרִיכֵי הַתְּפוּגָה שֶׁעַל הֶחָלָב לֹא מְאַיְּמִים לְהִפָּקַע, וְהַבִּכּוּרִים מִתְרַוְּחִים בַּשַּׂקִּיּוֹת הָאֲטוּמוֹת, וְהַקֶּרַח שֶׁבַּמַּקְפִּיא מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ אֶת צוּרַת הַתַּבְנִית הַבְּטוּחָה בְּעַצְמָהּ, וְהַקַּלְקַר נִפְרָד לְכַדּוּרִים קְטַנִּים שֶׁלֹּא זְקוּקִים לַשִּׁמּוּשִׁי, וְהַמַּזְגָנִים לֹא מִתְנַצְּלִים עַל שֶׁהֵם מְזַיְּפִים אֶת הַחֹם, וְהַמָּסַכִּים לֹא מִתְנַצְּלִים עַל שֶׁהֵם מְזַיְּפִים אֶת הַנְּהָרָה, וְהַשִּׁירָה מְכַבָּה אֶת רִצְפַּת הַלִּינוֹלֵיאוּם וּמַדְלִיקָה אֶת הַתִּקְרָה,

 

וְהַמִּתְבַּגְּרִים רַכִּים יוֹתֵר וְלֹא מְלִינִים אֶת הַתּוֹדָה, וּמַה שֶּׁמִּתְחַשֵּׁר מִתְחַשֵּׁר אֲבָל מַה שֶּׁנִּבְקָע נִבְקָע, וּמַעַיְנֵי הֶעָנָן לַשָּׂדֶה וּמַעַיְנֵי הַשָּׂדֶה לַדָּגָה שֶׁשָּׁטָה בּוֹ בְּדִמְיוֹנוֹ בֵּינוֹת לָעֲשָׂבִים, וּבַכְּרָמִים עֲנָבִים הוֹפְכִים לְצִמּוּקִים, אֲחֵרִים לְיַיִן, וְלֹא כָּל הַמָּתוֹק נָגוּעַ רִמַּת דְּאָגָה, וּמִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ מַבּוּל אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לִכְלָיָה אֶלָּא רַק לְגֶשֶׁם חָזָק וְקוֹלֵחַ, וּפַרְנְסֵי הַצִּבּוּר חוֹזְרִים מִן הַדֶּרֶךְ וְכוֹנְסִים לָהֶם מִשְׁפָּחָה, וְהַנְּדִיבוּת מִתְגַּלָּה כִּסְגֻלָּה חֲרִישִׁית וְלֹא כְּמַעֲשֵׂה רַאֲוָה, וְהַטָּעֻיּוֹת מוּסָרוֹת מִלֵּב הַדְּבָרִים, וְחִלּוּף הֶחֳמָרִים הוֹגֵן, וּרְשׁוּת הָרַבִּים מְלֵאָה בִּרְשׁוּת וּרְשׁוּת הַיָּחִיד מְלֵאָה,

 

וְהַפֵּרוֹת מַפְרִישִׁים מַעֲשֵׂר וְלֹא מִתְגַּעְגְּעִים אֶל הַחֵלֶק הֶחָסֵר אֶלָּא קַלִּים יוֹתֵר וּמְרֻכְּזֵי מְתִיקָה, וְכָל עָנָף שֶׁהִכְלִיאוּ אוֹתוֹ מִתְרַצֶּה לְמִי שֶׁאִתּוֹ נִכְלָא, וְהַפְּקָעוֹת מוֹשִׁיטוֹת עַצְמָן הַחוּצָה, וְהַדְּבוֹרִים מְדַמְיְנוֹת אֶת הַדְּבַשׁ, וְהָעֵצִים מַחֲלִיפִים לָהֶם מֶלֶךְ לְפִי כֹּחַ הַפְּרִיחָה, וְהָאַסְפַלְט כּוֹבֵשׁ אֶת הָאֲדָמָה וּמְשַׁחְרֵר בְּצַד הַדֶּרֶךְ רַק אֶת מֵיטָבָהּ,

וְהָאַמְנוֹן וְהַתָּמָר מְלַבְּבִים יַחַד לְבִיבוֹת שֶׁל צֶבַע, וְהָאָבָק נָסוֹג בִּפְנֵי הַהַאֲבָקָה, וְכָל טִפְטוּף הוּא סִכּוּי לְקֶשֶׁת, וְהַיָּרֹק שֶׁבַּשִּׂיחִים כִּמְעַט מַכְרִיעַ אֶת הָעַלְוָה, וּבְדֶשֶׁא הַזְּקֵנִים שֶׁסְּבִיבְכֶם נִפְתָּחוֹת מַמְטֵרוֹת הַחֹרֶף, וּבֶאֱמֶת יֵשׁ פִּתְאֹם רוּחַ דְּרוֹמִית טוֹבָה,

 

רַק שֶׁהִיא לֹא עוֹנָה לְךָ כְּשֶׁאַתָּה שׁוֹאֵל, חוֹסֶכֶת מִמְּךָ אֶת הָאַיִן. דְּבָרֶיךָ מַחֲלִיקִים בְּמוֹרַד אַפָּהּ כְּשֶׁאַתָּה נִשְׁעָן עַל מַקֵּל הַהֲלִיכָה וּמַבִּיט בָּהּ, מַבִּיט בַּפְּרִיחָה, מַבִּיט בָּאַסְפַלְט (יָכֹלְנוּ לִחְיוֹת טוֹב כָּל כָּךְ, אַתָּה אוֹמֵר) זוֹכֵר אֶת הָאֲדָמָה.

 

 

שפתו של דוד המלך 2

בגיל יחסית מאוחר גיליתי את התנ"ך, ואז הכה אותי גל של יופי ושל מה שאני מכנה שמחת ההזחה. כלומר: העונג שמעוררת בי מילה שהיתה מוסבת במקור על דבר אחד (נניח: 'ודגלו עלי אהבה' במקור היה כנראה בפירוש של 'מבטו עלי אהבה') אבל במרחק השנים המילה זזה במשמעותה (היום מתנופף בה דגל). הפער הזה בין המשמעות המקורית לבין המשמעות החדשה יוצר ביני ובין הטקסט המקראי סמיכות נפש של הבנה ואי-זרות מצד אחד - המילים מוכרות לי וטבעיות; ומצד שני, איזה מרווח קטנטן ומרגש מאוד שמזכיר את הפיוטי ואת הלא מובן. את אפשרותו של הפנטסטי או לפחות הפיגורטיבי. זה כל כך מענג! סימן קריאה! סימן קריאה! מאז ועד היום אני נוהה אל בתי מדרש ואל מסגרות שבהן לומדים טקסטים מקראיים כדי להיות חשופה לעונג הזה שוב ושוב ושוב.

 

שפה חדשה

כשהייתי ילדה רציתי לפתוח חנות מילים. מדפים על גבי מדפים של גלויות, ועל כל גלויה מילה יפה. כך אנשים יוכלו לבוא ולקנות לעצמם מילה או שתיים בכל יום, ואפילו לקנות גלויית ג'וקר, שבה יש מקום ריק להמציא מילה. לא אדיר?

 

 

אורית גידלי. משוררת. מנחת סדנאות כתיבה ומרצה במחלקה לתקשורת באוניברסיטת תל אביב. פירסמה שני ספרי שירה: "עשרים נערות לקנא" (2004, ספריית פועלים) ו"סמיכות" (2009, הקיבוץ המאוחד – סדרת רתמוס) וספר ילדים "נונה קוראת מחשבות" (2011, זמורה ביתן).

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus