פושקין במסננת

ספרה של מאיה ערד, "מקום אחר ועיר זרה", שיצא ב-2003, היה ייחודי בנוף הספרים היוצאים בארץ, בבחינת פואטיקה עצמאית ומקורית, המהווה אלטרנטיבה מודעת וחזקה למגמות הספרותיות הקיימות. הספר מגולל סיפור פשוט לכאורה, על אורית, חיילת בחיל החינוך, המתבקשת לכתוב חוברת הדרכה צה"לית בנושא "זהות ישאלית", ומתאהבת בג'יי, חייל בודד, עולה מקנדה.

אלא שהאופן שבו בחרה ערד (בלשנית במקצועה) להעמיד סיפור זה, שעל פניו נראה מאד לא אטרקטיבי וכמעט פדגוגי, מפקיע מן הרגע הראשון את האפשרויות הללו. הבחירה לכתוב אותו כרומן מחורז, קירבה אותו אל הלב והעניקה לו נופך פיוטי, רומנטי, כמעט סנטימנטלי. תפאורה ציורית זו, הכתובה במשלב לשוני מרתק, שואבת בין השאר את מקורותיה ממסורת פואטית עתיקה של רומנים סנטימנטליים מחורזים, ובראשן הפואמה הכובשת של אלכסנדר פושקין, "יבגני אונייגין", בתרגומו המופתי של אברהם שלונסקי.

אלא שעיקר עוצמתה של היצירה נובע מן המתח הביקורתי המודע בין המקום ההוא, כמקום של השראה מכשפת, למקום הזה, הפרובינציאלי, הארצישראלי.  נוף הולדתה של טטיאנה ב"יבגניי אונייגין", אותו נוף אחוזה כפרי ומושלג, המתפרש על קילומטרים שוממים של דרך, מתורגם כאן לנוף הקיבוצי, החם והקטן של ארצנו, כנוף הולדתה של אורית. סנט-פטרבורג, העיר הגדולה, תצטמצם כאן למימדיה הפרובינציאליים של תל אביב, וסיפור אהבה גדול כפול וטראגי, המוביל אצל פושקין אל דו-קרב בלתי נמנע, יהפוך כאן ל"סיפורון אהבה" אחד, קטן ומוחמץ, שבו הצבא והאחיזה בנשק הם שגרת היומיום, והוא נשען לחלוטין על המציאות הארצישראלית של ראשית שנות התשעים, על פרטיה הזעירים ושאלותיה הגדולות, ובראשן שאלת ההגירה והזהות הישראלית.

שירה מעומק צריף רעוע

על הפער הזה, שבין מרחביה הפיזיים-מנטליים של אמא-רוסיה, המייצרים ליריקה "גדולה מהחיים", לבין מרחבי הבסיס צבאי-והאורבניות הקיצית של הארץ, המייצרים לה בן חיוור ומבולבל, עומדת ערד בעצמה ברוב תבונה ואירוניה:

ובכן, ירדה שעת צהריים,
פוסע זוג אל המטבח.
אודה מראש – צרה צרורה היא:
מכאן שירה כבר לא תצמח.
כיצד תקום – עניין ידוע! –
שירה מעומק צריף רעוע?
מזמור לכלי מטבח מוכשר
(סופרן – חלב, טנור – בשר?)
המנון להבל ולדוחק?
מספד ימי תורנויות
ושאר מיני תאניות?
הן כל נבכי חדר האוכל
צפויים זה כבר, היטב שגורים...
אם כן – לסדר הדברים.

(קנטו ראשון, שיר ל)

מעבר לייחוד הפואטי-אסתטי של הספר, כוחו הוא בפרפראזה, ובטיפול העמוק בה.
הסכנה הרובצת תמיד לפתחי הפרפראזה היא סכנת השעתוק – לשם מה לנו "אונייגין" חדש, אם פושקין עשה את זה כבר, ועשה את זה טוב יותר? אבל אנו זקוקים ל"אונייגין", אם ביכולתה של היצירה הזו ללמד באמצעות המרחב התרבותי הזר שהיא שואבת ממנו משהו על המרחב התרבותי הזה שלנו.

באינטואיציה חריפה מוכלת ההבנה הזו על היצירה של ערד, והפרפראזה שהיא מביאה הופכת משעתוק למקור. אין דבר ביצירה שלה שאין לו מקור תרבותי מקומי: מאלתרמן וגרוסמן וקישון ועד פרופסור עץ עצמו, שהוא אחד מגיבורי הספר ופרפראזה לפרופ' ליבוביץ' המנוח. האגדה הפושקינית, על שלל מקורותיה התרבותיים, עוברת כאן טרנספורמציה לאגדות תרבותיות מקומיות, שהשיח עליהן פתוח וחי, ורחוק מלהסתיים.

כאן, מעירה ערד בעקיפין הערה נוספת: התרבות הרוסית הקשורה למקום שלה היא תרבות בת מאות בשנים, ולתרבות המקומית שלנו אין אפילו מאה. יותר מכך –  המקום כשלעצמו אינו ודאי ומוחלט, עדיין מתקיים לגביו שיח ער וסותר, וכל גיבורי התרבות המקומיים שנמנו כאן עוסקים בזה לעומק ביצירתם, ואפשר לומר שעוסקים בזה כשאלה מרכזית. פועל יוצא של זה הוא כמובן שאלת הזהות, העומדת בתיווכה של אורית בתשתית הספר, ואולי, אומרת ערד, לאור השאלות הללו, הפתוחות כפצע, לא ניתן להתמסר אל מרחביה הפושקיניים העצומים, האינסופיים, של האהבה וההקרבה.

בלון לירי מרחף בגובה נמוך

אין דבר ביצירה, לא ברמת העולם, העלילה או הלשון, שלא עובר לכן במסננת הפיכחון האירוני של ערד. רק אז, לאחר המעבר במסננת הזו – מושבים ליצירה הקסם, הנוסטלגיה, המרחב – הכשף הלירי. כך, למן הרגע הזה של "המסננת" – המבט על היצירה לא יהיה רק מבט רווי התפעלות ולב הולם, אלא גם כזה שקריצה מקומית בסופו, והקריצה הזו היא מהותית – כי היא התרכיז המדויק למרחב שמתוכו הוא נכתב.

העדות המיידית למורכבות הזו היא בלשון, ה"מתלכלכת" כל הזמן בסלנג, בשפה זרה, ברבדים עתיקים, ברבדים חדשים, בז'רגון, בכל מה שמרחיק אותה עוד ועוד מקלאסיציזם לירי צרוף.

מראש הובהר: חסר תוחלת –
לכתוב עברית הוא לא יוכל.
בנטל לא יהיה לו חלק.
מכורח הנסיבות – מובטל.
מובטל! על השולחן סרוח
(מבטלה הן יש לנוח!)
קורא ב"תיקוני לשון"
והומורסקות של קישון...
הרי חיים! עד שלפתע,
טרודת פנים ועגומה
אילנה שחה לתומה
ש"יש בספר איזה קטע...
בשביל המאסטר... לתרגום...
מה, באמת? אתה עצום!"

(קנטו שני, שיר ב)

בית-בית, חיים בצוותא, התוחלת וה"איזה קטע" וההומורסקות וה"שחה לתומה" והמאסטר וה"אתה עצום". הלשון הפושקינית, שנודדת במרחביה הלשוניים שלה, זוכה כאן לווריאציה אותנטית מרתקת וחיה.

הבלון הלירי שערד מעיפה בספר הזה מרחף בגובה נמוך, נוגע הרבה בקרקע, ודווקא כאשר הוא נוגע בה, דווקא הדחיפות הפרוזאיות שהוא מקבל, בצורת ז'רגון, סלנג או מילה קדומה – משיבות אותו מעלה- מעלה, למרומי השירה הצרופה. ובכל רגע כזה נזכרים שוב בפושקין וב"אונייגין", אחת היצירות הליריות קורעות הלב שידעה הספרות, אבל בד בבד, זוכרים כל העת את הקרקע הקלילה, השנונה, שנתנה את הדחיפה, שעיבדה את המתח לשפה פואטית ולמציאות שהיא בד בבד ביקורתית וטעונת רגש.