נשימתך נשימתי
לשונות
social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
29.5.11
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

נשימתך נשימתי

בספרה החדש והיפהפה "שירים לדניאל" רחל חלפי מבטאת מצבים מחוויית האמהות שמקיימים כל הזמן קשר לשון עם השילוש הקוסמי: אם-ילד-יקום. עינת יקיר - שפת אם - רשימה שנייה

שבת בבוקר.

אנחנו מתחבקים.
אתה אומר:
תמיד רציתי שתהיה לי אמא בדיוק כזאת.

 

העמידה מול ילד, מול ילדך שלך, עושה משהו בלשון, הופכת אותה לדבר אחר – למה שלא היתה עוד, כלומר עדיין. אין טעם ולא נכון לשוות למעמד הזה, של ההורות, קדושה, לייחס למעמד הזה סגולות בלתי-נתפשות. כל העניין הוא דווקא בכך שהדבר נתפש בדרך מסוימת, ומשהו – רק משהו מתמיד – חומק כמו זנב חלקלק מן ההכרה.

 

את הדבר הזה, החמקמק, החלקלק, מבקשת הלשון של רחל חלפי לבטא בבואה לדבר על המצב הזה של האימהות בספרה החדש והיפהפה "שירים לדניאל" (הוצאת קשב).

lshvnvt_shyrym_ldnyl

החלקלקות, החמקמקות – אפשר לומר שהן חוויות המזוהות יותר עם האימהות כשמתבוננים בכל מה שקשור לגוף– הגוף המכיל את הילד, ואז יולד אותו, ואז מניק, מקיים את כל אלה במקביל עם המים והחלב. העניין הנוזלי כאן הוא מהותי בביטוי החוויה האימהית. גרמי השמים והגוף מתגייסים כדי לתאר את החוויה:

 

מהות חלבית של
עצם ורוח
ילדי  מהות מחכה
קשר של עצם המח
טבור העולם שלי
ומסביב  חבלים חמרמרים
חבל נפשי  ציר
שאני נולדת איתו רגע
נוסך רוח רוגע  שולט
בשתיקה רפויה  יד חזקה  רכה
עוד משדר אלי צמא  אני
נפשי יוצאת אליו  נכנסת אלי

 

ההנקה, ההולדה, הליווי, מקיימים כל הזמן קשר-לשון פתוח עם הקוסמי. לרחל חלפי דיאלוג עם זה, אלא שבאופן מורכב יותר, מרובד יותר, הילד עצמו, דניאל, הוא ביטוי של זה. מחזור חמשת השירים הפותח את הספר מקיים מערכת סבוכה מאד, שבה ההיבחנות אם-ילד-יקום עוברת טלטלה – היא איננה מתבטלת או מתפרקת, אך היא זוכה לאיזה קיום מקביל, שבו הכל נטרף:

 

כתבתי לך זנב של שיר
ובינתיים שקעה השמש
קודם לך  לא הייתי מחמיצה רגע אחד של שקיעה
עכשיו  גרמי השמים מבליגים לכבודך
על עלבונות כאלה

 

בעולם כזה, אין ראשית ואין אחרית. לכאורה דניאל הוא מקור הכוח, אלא שבחינה לעומק תראה כיצד מתבטלות ההיררכיות, כיצד משתמשת רחל חלפי באיזו היררכיה טקסית-קדמונית דווקא כדי לבטל אותה. יש כאן מערך תלת-קיומי, וכל קיום מושך את כוחו שלו: האם כותבת שיר; השמש שוקעת; הילד קיים. כל אחד נחשף גם בחולשתו: היא כותבת רק זנב-שיר, השמש שוקעת (לעומת זריחה), הילד נוכח נוכחות ערטילאית. אלא שפגישתם בשיר הזה היא בגדר עוצמה מזוקקת. לכאורה ושלא, כמעט כל המילים כאן  נושאות מטען "נפול", "שלילי": זנב, שקיעה, החמצה, הבלגה, עלבון. והנה, למרבה הפלא, דווקא הן יוצרות יחד ראשית חזקה, מאגדת, של אם ובן ושמש.

לכאורה דניאל הוא מקור הכוח, ולא רק כאן:

 

כוח
כוח.
שביר,  שביר
לסוך אותו
ולסוכך עליו תמיד

 

הכפילות הזו, כוח-חולשה, אינה גלומה רק בו עצמו – היא גלומה גם באם. הדוברת רגישה דיה כדי לא לייחס אותה עוצמה שבירה לילד לבדו. הקריאה הראשונה מעמידה בפנינו עולל זעיר, שלם מחד, תלוי מאידך – תמונה כפולת-פנים שמכירים הכל. אבל לא רק דניאל מופיע כאן, אלא גם המתווכת אותו, ובקריאה שנייה ניתן לדמות שדניאל מתווך לאם את חולשתה שלה. פעולת ה"לסוך" היא גם עמוק אצל האם פנימה. העוצמה השבירה שותפה לשניהם.

אז איך ליצור מתוך כך נבדלות? היבדלות? אפשר?

 

כשאני הולכת מעמך
אינני הולכת מעמך
כשאני שבה אליך
אני חוזרת אל עצמי

 

ובשיר הסמוך:

 

נשימתך ילדי
נשימתך ילדי
נשימתך ילדי
נשימתך ילדי
נשימתי
ילדי שלי

 

זו לא רק השאלה איך ליצור היבדלות – זו האפשרות ליצור, הכוח ליצור, הרצון ליצור – או להבדיל: אי הרצון לפרקים. כתבה זלדה פעם: "שלומי תלוי בשלומך". את הקשר הזה לא ניתן להפריד. אבל לאם ה"טובה" יש גם הכמיהה הזו, להוציא החוצה, לאפשר להיבדל:

 

נבדלות

הנבדלות שלך –
בנפרד ממני.
בעצמאות שלך.
המיוחדות שלך.
אתה לעצמך בעולם
רץ על דשא
נשען על מעקה המיטה
מגיע אצבע זעירה אל אפי
חוצב מילים ראשונות
רואה  תמיד לראשונה  עלה  וילון נע ברוח
צל נופל על רצפה
אור

 

הנה כאן, שוב הפועל ח.צ.ב, שמופיע גם אצל רביקוביץ בשיר "עידו מתעורר" (כי מה הוא מנסה כבר התינוק זה? / האם ניסה לקדוח הר? / לחצוב בסלע?). חציבה היא גם חדירה פנימה וגם, בה בעת, יצירת הפרדה בתוך החומר – פעירה של משהו. דניאל מבקיע דרך אל הלשון, חוצב מסלע עמום, סתום-משמעות, מילים ראשונות נושאות משמעות. מה שהיה גבול – מעקה, אף, לשון – נחצב. עכשיו הוא יכול לראות מעבר למיטה, בתוך האף, לראות מילים. חלק מהיכולת הזו קשור ביכולת ההפרדה: להפריד מילה ממילה, מעקה ממיטה, וילון מרוח, צל נופל על רצפה מגוף עומד בסמוך.

הילד לעצמו בעולם, והוא לומד אותו מתוך הנפרדות, מתוך היכולת להפריד מכל העולם כולו עלה אחד. אך, בד בבד, כל העצמאות הזו תלויה לחלוטין במבטה המלווה של האם, העוטף אותה. והנה גם היא – נסוגה אחורה כדי לעקוב, נותנת לו לצאת למסעו שלו, ובד בבד – לא מתיקה את המבט. הנפרדות, העצמאות, אומרת לנו רחל חלפי, נולדת לא רק מתוך עוצמה של כוח, אלא גם מתוך "עוצמתה של החולשה", מתוך התלות הזו, של אם וילד, הנוהים יחד אחר האור. ורצונם לראות אותו הוא לא רק תולדה של איזו עצמאות גדולה אלא גם של תלות. גם מתוך זה אנחנו מתבוננים מהחלון, רוצים לצאת – שוב – החוצה.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus