כשהמילים הן בית

תמיד הייתי מפגר. כמעט בכל תחום. עוד מילדות. אז ככה שלקרוא ממש באופן עצמאי בלי שיקריאו לי התחלתי בגיל שמונה. עד אז אימא שלי היתה מקריאה לי בקול כל מיני ספורים שהטריפו את עולמי, למשל את "פצפונת ואנטון" של אריך קסטנר. אני זוכר במיוחד את ההקדמה (גם את הסיפור עצמו בעצם) – איך נולד אצלו הסיפור. הוא מצא אותו בעיתון וביקש מהדודה שלו שתגזור לו את הידיעה הזאת, והוא שמר אותה בקופסת האוצרות שלו – קופסת הדברים החשובים. ולאט לאט הדמיון שלו התחיל לרקום את הסיפור הנפלא הזה.

או למשל ב"שבעה תחנות ועוד תחנה" של אוריאל אופק. יום אחד הוא החליט שהגיע הזמן לעשות סדר (מילה שאני לא מכיר ולא אומר בחיים; היא לא קיימת אצלי בחדר או בראש) בחדר, ותוך כדי הסידור, הוא מצא את הפתק שעליו הוא כתב את ההרפתקה הזאת שחווה כשהיה ילד. קולה של אימא שלי מלווה אותי מאז לאורך ולרוחב. זה כל מי שאני, אבל פתאום התחוור לי שאפשר לספר סיפור ושיש כוח ממגנט במילים. משהו מאגי, אלוהי, ושגם אני רוצה לספר סיפורים.
רוצה לספר סיפורים. נוריאל (צילום: גליה נוריאל)

בגיל עשר התאהבתי במורה שלי ענת. למדתי אז בבית הספר הגורן בחדרה בכיתת חמ"ד, שזה ראשי תיבות של חינוך מיוחד, וכבר אז אהבתי מילים. שילבו אותי בשיעורי עברית, תורה, ולשון בכיתה רגילה, והיתה שם ענת זילצר, שלמעשה לא היתה מורה, אלא קומיקאית. בכל שיעור היה המון הומור. חיכיתי לשיעורים שלה כמו ילד מאוהב שמחכה לראות ולשמוע את אהובתו. ממנה למדתי שאפשר ללמד גם בצורה מעניינת, מטלטלת, שנונה.

הסתכלתי על העיניים של התלמידים והרגשתי שגם אני רוצה להשפיע ככה על אנשים, לגרום להם להקשיב, לחשוב, להיפתח לרעיונות אחרים, ולא פחות חשוב – לצחוק.

אחר כך, בבית הספר שפרירים בגבעת חיים איחוד, אני זוכר את המחנכת יונה גורן מעודדת אותי לכתוב וקוראת את השירים הראשונים שכתבתי, ושהיא ואורי ליין, המורה לטבע, מגלים לי סוד שלא זכרתי - שאני גם אדם עם הומור שיכול לכתוב מצחיק. אורי ליין לימד אותי שאני לא חייב להיות בכיתה כדי ללמוד. אפשר גם להוציא את קיטי או את אולה, הכלבות, לחצר. ממנו למדתי לגשת לכל אחד, לא משנה בן כמה, מאין הוא ואיך הוא נראה ולנסות להגיע אליו בשפה שלו.

 

אחר כך אני נער, בן 15-16, שלא מצליח להירדם בלילות מרוב מחשבות וחלומות וכמיהות שאני לא יודע איך להגשים, ופתאום אני שומע בגלי צה"ל את דורון נשר מדבר אליי. הוא מדבר שם על אהבה, חופש, אלוהים, שוקולד - בקיצור – כל הדברים שעניינו אותי, ובכל פעם הוא מעיף לי את הראש לכל מיני כיוונים שלא חלמתי שאפשר להגיע אליהם בעזרת דיבור. הוא היה נגן ג'אז של מילים; המורה שלי לאיך לספר סיפור. דרך הרדיו שמעתי בפעם הראשונה את הגשש, את יוסי בנאי ואת רבקהל'ה מיכאלי, את כוורת – כל אלה שצבעו לי את הילדות בצבעים נפלאים של צחוק, שמחה, אהבת אדם ואהבת חיים.

 

עד גיל 21 למדתי תיאטרון במקום שנקרא "הבוסתן" בנתניה. אני זוכר שעשיתי שם קטע מצחיק עם מישהי מוכשרת, חכמה ויפה, ולהפתעתי ולאושרי הגדול, החבר'ה צחקו מהדמות ששיחקתי שם עד כדי כך שהאגו התעורר אצלי והתחיל להפריע לי. בקיצור, התחלתי גם אני לצחוק, ואז מורתי המופלאה מיקי מרין אמרה לי בחיוך, "אופיר, לא משנה מה תעשה בחיים - אם תעמוד על במה או תעבוד במחסן ותספור ברגים - תהיה כל כולך שם, תישאר הדמות; תישאר מרוכז בעניין, תהיה בתוך העניין, מרוכז בלספור רגעים, בלי לשפוט, בלי להגיד 'איזה חרא של עבודה', או 'בוא'נה, שיחקתי אותה, אני מצחיק'". השיעור הזה שלה הוא שיעור לחיים. בכל דבר שאני עושה, אני משתדל להיות שם באמת, מרוכז בלספור ברגים.

 

*
הִיא נִסְּתָה לֶאֱהֹב אוֹתִי אֲבָל לֹא הִצְלַחְתִּי.
מַשֶּׁהוּ בָּרֵיחַ שֶׁלָּהּ לֹא הָיָה טָעִים אֲבָל
הָיִיתִי רָעֵב מֵת לֶאֱכֹל אוֹתָהּ, אָז הִמְשַׁכְתִּי לִשְׁכַּב שָׁם
בְּלִי לְהַקְשִׁיב לַסִּימָנִים שֶׁל הַגּוּף שֶׁאוֹתֵת וְצָעַק אֶת זֶה
עַד שֶׁנִּשְׁבַּר לוֹ וְיָצָא מִתּוֹכִי לַמְרוֹת שֶׁנִּסִּיתִי לִהְיוֹת בּוֹ
כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְתִּי בְּסוּג אַחֵר שֶׁל הַקְשָׁבָה שֶׁשָּׁכַחְתִּי
כְּשֶׁהִיא מְנַסָּה לִמְשֹׁךְ אוֹתִי בְּכֹחַ לַמִּטָּה וַאֲנִי
סְתָם חֲתִיכַת בָּשָׂר מֻטֶּלֶת.

 

בגיל 22 אני בחור מבולבל ולקוי שנמצא במסגרת ניצן אונים כפר סבא, גר בדירה עם שותפים. אני לקוי למידה, ההסתגלות והתפקוד קשים לי. מבחוץ בא לי לברוח ומבפנים בא לי למות. אני הולך בפעם הראשונה בחיים לפסיכולוג בועז שביט, בתקווה שיראה לי אור, והדבר השני שהוא אומר לי זה לכתוב. "תכתוב, ותביא את מה שאתה שכתבת לפעם הבאה". זו היתה תקופה קשה גם בארץ. אוטובוסים התפוצצו. יוצא לי שיר על הגורל שלך שנקבע לפי איפה שאתה יושב באוטובוס. באתי אליו עם השיר הזה, והוא הסתכל אליי בעיניים הגדולות והאפורות שלו ושאל, "למה שלא תנסה לכתוב גם על הגוף שלך?". ואז זה פרץ בי. הוא זיהה את הווריד שממנו נשפך כל הדם. שנה אחר כך ישבתי על כיסא בעלמא מול אגי משעול ושתיתי בצמא כל מילה. הרגשתי שהגעתי סופסוף, אחרי שנים, לארץ המובטחת.

  

• " בגיל 22 אני בחור מבולבל ולקוי שנמצא במסגרת ניצן אונים כפר סבא, גר בדירה עם שותפים. אני לקוי למידה, ההסתגלות והתפקוד קשים לי. מבחוץ בא לי לברוח ומבפנים בא לי למות. אני הולך בפעם הראשונה בחיים לפסיכולוג, בתקווה שיראה לי אור, והדבר השני שהוא אומר לי זה לכתוב. 'תכתוב, ותביא את מה שאתה שכתבת לפעם הבאה' "

עכשיו אני חי בתוך המילים, ואין לי בית אחר. "קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה, למרות שיש לו אב ואם ואחים ואחיות ושפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר". עוזי וייל כתב את המילים האלה עליי, לא רק על קארבר. הרב שג"ר, זיכרונו לברכה, אמר ש"אדם צריך להרוג בכל יום את האלוהים שלו של אתמול", וצדק. וככה למעשה, בכל רגע, צריך להתחדש כמו אלוהים. לנסות לפחות. ואני מנסה, וכמעט שמצליח בכל יום, אבל רק כמעט.

 

 אופיר נוריאל, משורר, למד במכללה לתרבות עברית עלמא ובבית הספר לשירה הליקון. פרסם שירים בכתבי עת. ספרו "גזר דין גוף" ראה אור ב-2010 בהוצאת הליקון

 
הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי