העולם ביתנו

ביקור בקהיר

כשהייתי ילד הופעתי בתוכנית הטלוויזיה "איזה קטע" בהנחיית נתן דטנר. זה היה בימי הזוהר הבלתי מעורערים של הערוץ הראשון. השעשועון שודר פעם בשבוע וזכה לצפיית שיא ללא תחרות, בימים של טרום תרבות הרייטינג. העיקרון היה פשוט: ביקשו מכמה ילדים – משתתפים קבועים – שיפרשו מילים וביטויים עבריים. המתמודדים המבוגרים – דמויות מפורסמות בימים של טרום תרבות הסלבס, כגון אילנית, עפרה חזה, ננסי ברנדס וכיו"ב – צריכים היו לאמץ את מוחם ולהבין מה היתה כוונת הילדים בפרשנותם, ילד-ילד ל פי דמיונו הקודח. בסוף העונה זכה המבוּגר המצטיין בפרס הגדול: מקרר. ובכן, באחת התוכניות ביקשו שאסביר את הביטוי "נאסף אל אבותיו", ואמרתי כך: "בלילה, כשאני חולם חלום רע, אני הולך למיטה של אימא ואבא".

 
משה סקאל. כותב פרוזה מגיל 17 (צילום: גרג בול)

נזכרתי בזה לפני כמה שנים, בעת ביקור בקהיר. זה היה בפגישה עם מוחמד עבּוּד – מרצה לעברית באוניברסיטת קהיר, שאת הדוקטורט שלו כתב על תחרות הסיפור הקצר של "הארץ". ישבנו במסעדת נגיב מחפוז וסעדנו את לבנו. כשהזכרתי באוזניו של מוחמד עבּוּד את הקהילה היהודית הקטנה שחיה כיום בקהיר, הוא תלה בי את עיניו ואמר בעברית צחה: "אבל אתה יודע, משה, אלה אנשים באים בימים!".

אני כותב פרוזה מגיל 17, וכבר כנער היה לי ברור שלצד קריאה מרובה, מסעות, חשיבה ועיון וכל שאר הדברים שיש לעשות כדי לפתח ולשכלל את הכתיבה, עליי להרהר הרבה בלשון וללטש בשקדנות את המילים הנכתבות. אבי הוא צורף, וכשהייתי ילד נהגתי לשֶבת במשך שעות בחנות התכשיטים על הכספת הגדולה. ממקומי על הכספת התבוננתי שעות ארוכות איך אצבעותיו של אבי, המוכתמות מחומרי העבודה – מנסרות, מלחימות, מלטשות, משבצות אבני חן - הופכות את חומרי הגלם לתכשיט.

הבנתי שכמו הצורפוּת, גם מלאכת הספרוּת היא מעשה אוּמנות. סופר יכול להיות מוכשר, אבל אם הוא באותו הזמן גם עילג או בלתי רהוט, אם אינו שולט בכלי העבודה שלו, כלומר בלשון, הרי שהטקסט שיוציא תחת ידיו יהיה כמו שולחן שיצר נגר מוכשר, אבל שולחן רעוע ומט לנפול. מבחינה זאת, כשאני נוטל טקסט לידי (כעורך, כמבקר או כקורא), אני יכול לראות מיד אם הכותב שולט בכלי העבודה שלו.

האם פירושו של דבר שהטקסט צריך להיות כתוב בשפה "גבוהה" או "נמוכה", "רזה" או אחרת? ודאי שלא. מניסיוני בעריכת תרגום, אני יודע שאין דבר קשה, למשל, מיצירת טקסט עברי הכתוב בסלנג, כזה שיהיה נאמן למקור ועדיין ישמור על רעננות דיבורית ויהיה אמין. נראה לי שהעניין הוא זה: סופר יכול לכתוב בכל סגנון שבו יבחר, אבל צריך שהטקסט יהיה נהיר לעצמו, לכיד, ובעיקר שיהיה ניכר שהסופר עשה מה שעשה מתוך בחירה, ולא מתוך אוזלת יד.

מובן שכאשר אני כותב, הדברים שיקבעו את השפה שבה אשתמש יהיו מושכלים פחות, ובכל מקרה, מוּדעים הרבה פחות: בראש ובראשונה, הנימה של היצירה, ולאחר מכן כל מה שנגזר ממנה: מי הן הנפשות הפועלות, מה המזג שלהן, מה העולם התרבותי והאחר שלהן, מה המוזיקה של הטקסט וכן הלאה.

ישיבה תל אביב

שפה היא גם המקום המנטלי שמאפשר לאדם להיות חבוּק בתוך בית, בתוך משפחה. השפה תהיה לו מעין מולדת מדומיינת, שעשויה להיות מוחשית יותר מהמולדת האמיתית ולהעניק לו נחמה של ממש. ברומן "יולנדה" כתבתי על סבא ז'ורז', שיושב כל הימים בביתו בתל אביב וקורא ספרים בצרפתית, פרי עטם "שלושת הדודים": דוד גוסטב, דוד מרסל ודוד אונורה (הלוא הם פלובר, פרוסט ובלזק):

"הוא היה כרוך באמת אחרי הדודים, תלוי בהם בכל נימי נפשו. הם היו הגניאולוגיה שלו, השורשים שמעולם לא היו לו, השפה שלתוכה גדל ושבּה בלבד הרגיש מוגן, אִי של נחת בתוך הסאון השוצף של ההבל המקיף אותו מיום שהגיע לארץ הזאת. הוא חש שהדודים האלה – רחוקים ממנו ככל שיהיו, כלואים בתמונותיהם ובספריהם, מתים גמורים שכמותם – הם הדבר היחיד שיוכל להתרפק עליו: יותר מאביו ומאמו שנולדו באירופה ומתו בגלותם במצרַים, יותר מילדיו המדברים אליו בשפה שהוא ממאן להבין, יותר מהנכדים הנבערים שלו, יותר מיולנדה שמקץ ארבעים שלושים שנות חיים משותפים שוב לא הסכימה אף להזכיר את שמו".

וכמו שיש "שפת אם", הנקבעת לרוב על פי מוצא גיאוגרפי, לי היתה תמיד "שפת סבתא" – הצרפתית נטולת הטריטוריה הגיאוגרפית של סבתי, ילידת קהיר. סבתי מעולם לא הגיעה לצרפת, הארץ המובטחת שלה, אך הכירה היטב את תרבותה ואת שפתה:

"היא מסתכלת על האצבעות שלי. היא יפה כל- כך. היא מדברת איתי בצרפתית. בגיל שלוש-עשרה אני מתחיל ללמוד צרפתית בבית הספר. רק אז אני מעז לדבר בשפה הזאת, שתמיד שמעתי בבית, אבל יש לי מבטא מרוקאי בגלל המורות בבית הספר. אני אוהב את השפה הזאת, אני קשור אליה. היא עשתה דרך ארוכה – מצרפת לקהיר, ומקהיר לתל-אביב ועד אלַי. מאז אני מדבר עם יולנדה בצרפתית. הצרפתית שלי נכונה מבחינה דקדוקית אבל איומה מכל בחינה אחרת. אני מתעקש לדבר איתה בצרפתית, ויולנדה משלימה עם המבטא המרוקאי שלי. כמה שנים לאחר מכן אני עוקר לפריז ומאמץ שם מבטא פריזאי, ומאז יולנדה מסתכלת עלי ולא מבינה שום דבר. היא הייתה יכולה להבין, אבל היא לא רוצה".

גלות בפריז

עטיפת "יולנדה", ספרו האחרון עד כה של סקאל כשעזבתי את תל אביב ועקרתי למשך כמה שנים לפריז, הזהיר אותי עורך ספרותי אחד שאשכח את העברית, ובעיקר שאפסיק לכתוב בה. משום מה היה לו ברור מעל לכל ספק שאני כבר לא אהיה סופר עברי. אלא שאני מיאנתי בתוקף להקשיב לו. קיוויתי שהוא טועה ונחוש הייתי לנסוע. הייתי חייב ללכת ולמצוא לי גלוּת. כל כך התעקשה והתאמצה משפחתי למחוק מזיכרוני את הגלות, שלא היתה לי ברירה אלא ללכת ולעשות לי גלות.

וכשישבתי בגלות פריז, התגעגעתי. בפעם הראשונה בחיי התגעגעתי. והעברית היתה לי שם לשון קודש. העברית שהיתה שלי היתה העברית שבחרתי להכניס הביתה, העברית של הספרים שהחזקתי בהם וזאת שבחרתי לדבּר – עם האנשים שבחרתי לדבּר. וכששבתי להתגורר בארץ, נשאתי עמי את הגלות; נשאתי אותה במזוודות שלי ונשאתי אותה בַּמבטא שלי; אנשים חשבו בטעות שאימצתי מבטא צרפתי, אבל לא צרפתי היה המבטא הזה, אלא המבטא של הגלוּת.

בישראל יש גם גלויות בלתי הפיכות, של תושבים שלא משנה מה יעשו, לעולם לא יזכו להפוך לבשר מבשרהּ של הארץ הזאת. עברית מדוברת בפיהם של אנשים שזאת אינה שפת אמם תמיד ריתקה אותי. קראתי פעם שיר שכתב צרפתי שעקר לתל אביב ששמו "הציפור השמח". הרי המילה "ציפור" היא ממין זכָר בצרפתית (וכל צרפתי ישמח להוכיח באותות ובמופתים שאין על המילה הזאת אלא להיות זכָר, ממש כמו המילה "מַחברת", למשל). בהתחלה רציתי להסביר לצרפתי שזה מקרוב בא שהמילה "ציפור" היא ממין נקבה בעברית. אבל כשקראתי את השיר שלו, פתאום לא הפריע לי הצירוף "הציפור השמח": זה לגמרי עלה בקנה אחד עם השיר. השפה של השיר הזה כוננה את המציאות, ולפי המציאות הזאת, יש ציפור שמח. במילים אחרות: זה היה שיר טוב.

וממש כמו שעִניין אותי בצרפת להקשיב לעברית של הישראלים המהגרים ולזהות בה את הביטויים השזורים מהשפה הצרפתית – שפת המקום - כך מרתק, למשל, להתחקות אחרי הערבית של ערבים החיים כאן ולמצוא בה ביטויים ומילים בעברית. בסרט "עג'מי" יש כמה דוגמאות נהדרות לכך. ובכלל, יש משהו רענן מאוד בשפה שלומדים בגיל מבוגר. אומרים תמיד שלילדים הכי קל ללמוד שפה, וזה מן הסתם נכון. אבל כשאדם לומד שפה בגיל מבוגר, השפה שלו תהיה לפעמים מוקפדת ומקורית יותר מאשר שפתו של מישהו שזאת שפת אמו. כל ניסיון החיים שלו יבוא לידי ביטוי באמצעות השפה, אבל יותר מזה: השפה הזאת תהיה החירוּת שלו. כלומר, היא לא תהיה איזו מגבלה שיש לצלוח, לא אילוץ שובר שיניים ומדכא, אלא דווקא חירות. ברומן החדש שלי, "הצורף", מסַפר אחד הגיבורים על שיחה שניהל בילדותו בשנות ה-50 בתל אביב עם אמו הסוּרית: " כששבתי להתגורר בארץ, נשאתי עמי את הגלות; נשאתי אותה במזוודות שלי ונשאתי אותה בַּמבטא שלי – אנשים חשבו בטעות שאימצתי מבטא צרפתי, אבל לא צרפתי היה המבטא הזה, אלא המבטא של הגלוּת "

"באחת הפעמים שהיינו יחד במטבח אמרה לי אמא בשקט: 'אבא עוד פעם הפסיד כסף'. היא הניחה בצד את הקישואים ואת החצילים, רחצה את כפות ידיה והתחילה ללוש בצק. היא קימחה את השולחן והניחה את הבלילה בצד. 'ככה זה', היא אמרה. 'לא אכפת לו. אם הם לקחו, סימן שהם היו צריכים לקחת, וזהו זה'. את המשפטים האחרונים היא אמרה בעברית ולא בערבית. אולי היה לה פתאום נוח להרהר לפני כל משפט ולבחור את המלים בשפה החדשה הזאת כמו שבוחרים מלפפונים בשוק – אחד-אחד, לפי הגודל והצבע והמוצקוּת, ולא כמו שהאצבעות שלה היו מוציאות את הפוּל מתוך השק ויודעות מיד, בלי לחשוב, מה צריך לבשל ומה לזרוק. אחר-כך חזרה לדבר אתי בערבית".

האנשים שעליהם אני כותב עזבו חיים מלאים ויפים במקומות כמו מצרַים וסוריה, ובאו הנה. התרבות שלהם היתה אירופית מצד אחד, וערבית מצד שני. עם הילדים שלהם הם לא דיברו לא בצרפתית ולא בערבית. הם גידלו אותם כצָבּרים מאה אחוז והורישו להם שפה אחת והדחקה אחת גדולה. אבל בדור שלי, הדור השלישי, משהו בשרשרת ההדחקות הזאת השתבש. אני מרגיש שהישראליוּת שלי היא לא דבר שאני רוצה או יכול להתכחש לו. ומתוך המקום השלֵם הזה – של אדם שהעברית היא שפת אמו – אני חי וכותב. העברית שבה אני חי, חייבת כל הזמן לרחוש בסביבה שיש בה דווקא ריבוי של שפות, ריבוי של תרבויות. היא ההפך מ"ישראל ביתנו". אפשר אפילו להגדיר אותה: "העולם ביתנו".