"הבראת הספרות": כשאיטאלו קאלווינו חשף את סוד מעשה הכתיבה
עוד בפרויקט
מיכל זמיר
מפלת המין הגברי
סמי ברדוגו
הבראת הספרות
ענר שלו
הספרות שבשולי הספרות
קריאת רשות: הספרות שבשולי הספרות
social
facebook whatsup email tweeter
סמי ברדוגו //
7.5.15
קריאת רשות: הספרות שבשולי הספרות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"הנה לפנינו פרוגרמה של עבודה. בלעדי אלה, אפשר שלא תהיה כתיבה. מדובר כאן במודעות אוּמנותית וכה גורלית ביחס לפרוזה"

"הבראת הספרות": כשאיטאלו קאלווינו חשף את סוד מעשה הכתיבה

הספר "שיעורים אמריקאיים, שש הצעות לאלף הבא" מאת איטאלו קאלווינו, המבוסס על סדרת הרצאות שבהן פרש את תפישותיו ורעיונותיו לגבי כתיבה, משמש לסמי ברדוגו פנקס הדרכה אישי, או שמא יומן שמצא במקרה שכתב אדם דומה לו

הספר "שיעורים אמריקאיים, שש הצעות לאלף הבא" של איטאלו קאלווינו הוא למעשה דיבור. כלומר, ייעודו העיקרי הוא בפנייה אל קהל שומעים, בדיבור אל שומעים. ואולם אסור לשגות: מטרתו של הספר הוא לא הדיבור עצמו וחשיבותו, כי אם תוכן הדיבור, שעיקרו אמנות מעשה היצירה, מעשה הכתיבה.

 

הספר (בתרגום ד"ר אריאל רטהאוז, הוצאת זמורה ביתן) מבוסס על סדרת הרצאות שהעניק קאלווינו באוניברסיטת הרווארד בשנת 1984, וסביר להניח שכלל לא התעתד שתיהפך לספר. ובכל זאת, לפנינו הדיבור של קאלווינו. ואותו קאלווינו פונה אליי, ובפנייתו זו הוא מבקש ממני להבין שהדיבור שלו הינו אך ורק לטובת אמנות הכתיבה ולחידודה. הספר כולו הוא דיבור לצורך פעולת הכתיבה שיודעת את שתיקתה, שמכירה את מצב הלא-דיבור שלה.

 

 

שיעורים אמריקאים
עטיפת הספר

 

יש לי עניין רב בטקסטים מן הסוג הזה, שבוחנים את האופן שבו נתפסת אמנות הכתיבה ושואלים כיצד היא משליכה על תופעת הספרות והופעתה. מדובר מבחינתי בהנאה שלמה ובקרבה עצומה אל אחד כמו קאלווינו, ששם את ייעודו במרחבי הפרוזה ובאפשרויותיה הלשוניות והסיפוריות. אני אומר כך בעיקר במקרה ספציפי זה, כאשר הדברים הללו על כתיבה באים מפיו של קאלווינו – אחד הכותבים הייחודיים של המאה שעברה; אחד היוצרים שמתח את גבולות עצמו, בחן אותם אל מול השאר, כך שלמעשה, כמעט מעולם לא היה מקובע בגבולות. וכשאני מציין "גבולות", כוונתי לכמה מרכיבים הכרחיים שמַבנים ומרכיבים את הפרוזה ואת הכתיבה. הגבול של קאלווינו אינו מוגדר ברמתו העלילתית, הנרטיבית, במובנו של הזמן ושל המקום, וכן במעמדה של השפה.

 

והנה, דווקא בשל היותו כותב "ממושמע" רק לעצמו, כותב שמותח את גְדֵרות הנרטיב – דווקא אותו קאלווינו מצליח בסדרת ההרצאות שהתכנסה לספר להסביר ולהציג באופן קוהרנטי ומרתק חלקים עקרוניים מן הרעיונות והתפיסות שלו ביחס לפרוזה שהוא כותב. הקריאה בספר מפתיעה כל כך, וזאת בשל ההיתקלות בקאלווינו אחר לכאורה, זה שלא פוגשים ביצירה האמנותית הפרוזאית שלו. משום שאם פגש הקורא את היצירה הספרותית של קאלווינו, הוא ודאי נתקל ברשמים של טשטוש, של אי הבנה מיידית, של נרטיב פרגמנטרי, כפי שמופיעים בין היתר בספרו הידוע "הערים הסמויות מן העין", או בעלילה מפורקת במידה, דוגמת "אם בלילה חורפי עובר אורח".

 

לעומת זאת, בספר קצר זה, שוטח קאלווינו בצורה בהירה ומבריקה את היסודות שלו ביחס לכתיבה. הוא עושה זאת באמצעות חמישה פרקים, שכותרת כל אחד מהם היא מילה אחת - "קלילות", "מהירות", "דייקנות", "נראוּת" ו"ריבוי" - וגם נספח על התחלה וסיום. כדי להסביר את עמדותיו, נעזר קאלווינו בין היתר בדוגמאות מן המיתולוגיה, מן האמנות ומן הספרות.

 

במהלך הקריאה ולאחריה גיליתי את המעשה החשוב והמרגש של קאלווינו – הוא מבקש לקחת אותי אל מאחורי הקלעים של הכתיבה. בדברים של קאלווינו מובלע ניסיון מרתק לגשת אל הטרום של המלאכה. מבחינתי, זהו מהלך מבורך ומעוֹדֵד, משום שנראה כי מעל הכול טרוד קאלווינו במעשה החשיבה, או כהגדרתו – "לרדוף אחר תנועת הבזק של מעגלי החשיבה". קאלווינו מחפש את התנועה בכתיבתו, הוא מתמסר אל התנועה, ובהרצאה זו מסביר אותה, מנסה להבהיר שאין ביסודה איזה רציונל מובן, אלא דבר מה טבעי, הברקה של פתע, של הפתעה.

 

 

Italo-Calvino_wiki
איטאלו קאלווינו (תצלום: מתוך ויקיפדיה)

 

וכאשר מגיע קאלווינו לדבר על "דייקנות", אני חש הזדהות גדולה כשהוא מכריז על עוּבדוֹת, על תומכים ועל פיגומים שמַבנים את הפרוזה, שמייצרים אותה, ואלה הם: הגדרת תוכנית מחושבת, העלאת תמונות חדות ובלתי נשכחות, לשון מדייקת ככל האפשר את המחשבה והדמיון. הנה לפנינו פרוגרמה של עבודה. בלעדי אלה, אפשר שלא תהיה כתיבה. מדובר כאן במודעות אוּמנותית וכה גורלית ביחס לפרוזה.      

 

כך קורה גם בהרצאה שכותרתה "מהירות", ובה מתייחס קאלווינו אל האמרה הלטינית "festina lente",  שפירושה: "הזדרז באטיות". הנה אמירה אוקסימורונית לכאורה, אך עד כמה היא נכונה למלאכת הכתיבה. קאלווינו מעניק לי, הכותב שמגיע לאחריו, לאמץ מתודה זו של חשיבה. יש הבנה בסיסית ששמה את הכתיבה כפעולה שנעה קדימה, תמיד קדימה, ולעתים היא אף מאיצה בכותב או בכותבת להזדרז (סביר להניח שמסיבות שאינן תלויות בהם). אך ראוי להבין את המצב הדיאלקטי שלוכד בתוכו גם את האטיות, את האי התמסרות אל הקדימה.

 

כך, מתוך תנועה כפולה של הזדרזות ושל עצירה, נבנה ונרקם הסיפור. זהו כמעט מוטו, ובמוטו זה יש כמו להסיר ולהסיט מן הכותב, וגם מן הקורא, את החיפוש אחר עוצמתו ומשמעותו של הנרטיב, שתמיד בא בסיום של הסיפור, לכשנגיע אליו. ועד כמה יפה בא קאלווינו ומתייחס לעניין זה בנספח "להתחיל ולסיים", כשהוא בפירוש מכריז על כך שלא נקודת הסיום שהנרטיב מובל אליה היא החשובה, כי אם כל מה שהתרחש קודם לכן. לסיפור של קאלווינו יש כוונות לא חד משמעיות, והוא מדבר עליהן, על ה"לא" של החד משמעי, על ה"לא" של הכיוון האחד.

 

שש הרצאות אלה הן כמו פנקס הדרכה אישי שראוי לעיין בו מדי פעם בפעם, כאילו היה יומן אישי של מישהו דומה לך. כך קאלווינו מנחם אותי; הוא מגונן על הערך שלי באמצעות מחשבה על דרך אחרת, דרך שלרוב סוטה מן המקובל. מה שעושה קאלווינו בדיבור שלו על הכתיבה ועל האמנות שלה הוא לא פחות ולא יותר מאשר הבראת הספרות.

 

לקריאת שאר הכתבות בסדרה:

 

ענר שלו מספר על אהבתו ליצירה האולטימטיבית של קפקא: יומניו

 

מיכל זמיר על ספר חד פעמי מאת סופרת אנונימית, עלומת-שם

 

עדי שורק על המחזאי שהבליח משולי מסתו של ולטר בנימין

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus