מילים ומעשים

ראשון

שורות שורות של אוהלים. הסדר נשמר. הרגלים קטנים מתחילים להירקם. פתרונות והסדרים למצב הזמני-קבוע. בימים החום מעלף את המחשבות. בלילות נעים יותר. יושבים, מדברים, מחכים. לפעמים הזעם מתנחשל, סוחף את כולם לאגרוף קמוץ מונף אל השמיים ואז פיזור איטי. תבוסות קטנות שאיש אינו מודה בהן. בעיקר מחכים.

קדש ברנע. שדרות רוטשילד. סדנא דארעא חד הוא.

שני
-   אז מה בעצם אתם רוצים? מה הפתרון שלכם?!
-   מה הפתרון? אני לא יודעת מה הפתרון. בשביל זה יש מנהיגים. שהם יישברו את הראש. אני כאן רק כדי להגיד שככה אי אפשר יותר.

שלישי
מתלוננים. כל היום מתלוננים. כל האנרגיה הזאת, כל הכעס והתסכול – שום דבר מזה לא נצבר, שום דבר מזה לא הופך לכוח חיובי, מניע. רק דֶּלֶף מבאיש של אי שביעות רצון עקבית ומתישה.

רביעי 

ואתה דווקא מוצא בזה יופי. מזהה את הסיבות האמיתיות. את הכשלים. רואה בזה תגובה בריאה. מהבטן. יפים בעיניך הצעירים והצעירות. יפה בעיניך הלהט. אנחנו צריכים את זה. אתה אומר לי. אנחנו צריכים שמישהו יקום ויצעק את כל הדברים הנכונים האלה. משהו עוד יצמח מכל זה, אתה אומר לי.

חמישי
אֵלֶּה הַמִּצְו?ֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד-מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ. 

שישי
זה סוף הדרך. סוף המדבר. סוף הדיבור. בין ערבות מואב לירדן ירחו רובצת התהום שמבדילה בין מילים למעשים. ארבעים שנה דיברנו. הגיע הזמן לעשות.

שביעי
מי יודע, אולי מתוך כל המדבר ההביל והמבולבל הזה יצמחו האנשים שיעלו לרשת את הארץ. אנשים שייבחרו להיות התיקון ולא הקרבן. אנשים שיהיו נכונים ללכת את הדרך הקשה והאפורה. אולי משממת התלונות הילדותית והמתפנקת, זו שמיטיבה כל כך לנסח את הבעיה אבל משחררת את עצמה מכל אחריות לפתרון, אולי ממנה יצמח משהו.

מפטיר
עד אז - מדבר.