פגעי הזמן

עינת יקיר
31.07.11

הזמן רץ. אי אפשר לתפוס. לתפוס במשמעות כפולה: של החמקמקות ושל ההבנה. עינת יקיר על שלושה משוררים שמתמודדים עם השעון המתקתק: דן פגיס, אהרון שבתאי ויאיר הורביץ

 שעון הוא תמיד החמצה. הוא תמיד שעה שלא היינו בה. הלשון מתארגנת סביב זה בדרכים שונות

פוגשים אותך בכניסה.


1. המאוצה
הַפּוֹרְטְרֶט / דן פגיס
הַיֶּלֶד
אֵינֶנּוּ יוֹשֵׁב בִּמְנוּחָה,
קָשֶׁה לִי לִתְפֹּס אֶת קַו לְחָיָיו.
אֲנִי רוֹשֵׁם קַו אֶחָד
וְקִמְטֵי פָּנָיו מִתְרַבִּים,
אֲנִי טוֹבֵל מִכְחוֹל
וּשְׂפָתָיו מִתְעַקְּמוֹת, שְׂעָרוֹ מַלְבִּין,
עוֹרוֹ הַמַּכְחִיל מִתְקַלֵּף מֵעַל עַצְמוֹתָיו. אֵינֶנּוּ.
הַזָּקֵן אֵינֶנּוּ וַאֲנִי
אָנָה אֲנִי בָּא.

 

הזמן רץ. אי אפשר לתפוס. לתפוס במשמעות כפולה: של החמקמקות ושל ההבנה. לתפוס את ההבנה של הציור. ואם לדייק: לתפוס את ההבנה של הציור של הכתיבה. פגיס הוא אמן ההנגשה של הכתיבה במדיומים אחרים. בשיר EIN LEBEN ("חיים אחד" בתרגום גס) או בשיר "דפדוף באלבום" הוא יוצא ונכנס מתוך התמונה באופנים מרתקים (על כך עוד ידובר בנפרד). כאן הוא רושם-מצייר-כותב את הילד, שלא נענה למעשה הזה, כי מזקין, כי נעלם אל תוך המבט, הסטטי לכאורה.
 
מהי נקודת הזמן שמתוכה נכתב השיר הזה? אפשר לראות בה התממשות אימתנית בדיונית, שבה הדובר ער להתפתחותו המהירה של הילד לפניו, ואינו יכול לעשות דבר. ואפשר שהילד הוא היזכרות, של אדם בוגר, החרד למותו. הפורטרט, הדיוקן, מתפקד גם כדיוקן זר וגם כדיוקן עצמי, משום שהדיוקן העצמי הוא מעשה זר, הוא מעשה של הזרה, והוא מעשה שבו המבט משתנה כל הזמן, והיכולת לרשום עצמך בלתי אפשרית כי היא מומרת בכל רגע, והניסיון הזה להנציח הוא בעצם המרה של השאלה הקשה: אנה אני בא? זוהי אחת השאלות, עם לא
ה-שאלה, שהדיוקן העצמי מבקש לענות עליה: מיצוי הרגע, והבטחה מסוימת לעתיד.
 
ויש כאן גם מאבק עם הזמן הלינארי. אותו שעון מחוגים המתקתק רק לכיוון אחד. במובן אחד, פגיס מקבל בהכנעה את נוכחותו חסרת הרחמים של השעון, המלבינה שיער, המכחילה עור, המרבה קמטים, עד אשר מעלימה בכלל. מדיום הכתיבה בכללותו הוא מדיום לינארי – הקריאה מתחילה בנקודה מסוימת ומסתיימת בנקודה אחרת ואי אפשר אחרת (בניגוד למשל למדיום הפלסטי, הפועל על התודעה באופן שונה, למשל בהצפה). האימה של השיר הזה היא אימתו של אדם הסגור בחדר ומביט בעצם בדיוקן פניו של השעון המתקתק.


מה יכול לנחם?

2. ההקבלה
השעונים | אהרן שבתאי
לפי השעון השחור
שנעזב בחדר
עם חפציה של טניה
כעת 8.55 בערב

ויש לה די שעות ערות
לכתב איזו המלצה,
ולענות על דואר

שעון היד שלי
מראה 3.55, לפנות בקר
אקרא עוד עמוד
על שופנהאואר כמחנך

ואשכב לישון



השעון של שבתאי מדבר החמצה אחרת: החמצה של הקבלה בלתי אפשרית. שיר זה הוא אחד מכמה שפרסם שבתאי לאחר מותה של זוגתו טניה ריינהרט, בלשנית וחוקרת ספרות. ריינהרט נפטרה ב-2007, בעת ששהתה בניו יורק. לא ברור אם השעון הזה ממשיך לפעול בניו יורק או שמא הוא בחדרה שבדירתם המשותפת בארץ. כך או כך, בין אם משום הבדלי יבשות ובין אם משום שאחד השעונים עצר מלכת – יש פער בלתי ניתן לגישור. יש קלקול. האדם תמיד חסר דבר, ובמיוחד בשעה שמרגיש חסר. טניה ואהרון נמצאים בשני יקומים מקבילים, בשני שעונים אחרים זה מזה אחרות תהומית, הרבה יותר מספַרות. ה"ערב" וה"לפנות בוקר" של השיר הזה הם יום ולילה במובן הרחב, הם חיים ומוות. וההבדל הזה שביניהם הוא המפריד המוחלט. אולי השינה לבדה יכולה לחבר, להפגיש, עולמות שהזמן קלקל – חצה באלימות והפריד, כנראה, לנצח.

 

3. השיכחה
אם שבתאי מתנחם בשינה, אולי, אז השינה – החלימה – היא נקודת המוצא של הורביץ. הזמן של הורביץ הוא כולו התפרקות. שעת השיכחות היא האפשרות היחידה להתקיים בזמן. הזמן של הורביץ אינו לינארי, ואינו דיכוטומי, מה שמקיים אותו הוא היותו חומר נמס, נזיל, וככזה הוא זולג מהווה לעבר ומעבר לעתיד ומעתיד לעבר ועוד. בעולם הזה סרוונטס, בן המאה ה-16-17, כותב את עולם המאה ה-20, קרי כותב את סיפור אהבתם של הדובר ולואיס, אולי כדון קישוט ודולסינאה. במובן הזה, חורף קשה יכול להיות אביב. הרחוב, בית העלמין, האוטובוס – הם כולם אתר של זמן שהמכנה המשותף שלו הוא קיומה של תשוקה. מה שמקיים את הזמן אצל הורביץ הוא דווקא העיקרון הדומה ולא המבחין, המבדיל. אם שבתאי מבחין בינו לבין טניה, הורביץ מזהה דמיון בכל המקומות שמולך על ידי תשוקה נצחית. כל המקומות האלה הם אתרים של שיכחה, וככאלה הם מתאחים בזמן אחד. ומה שמקיים את הזמן הזה הוא האסוציאציה – לואיס, יציר תשוקה שהוא כולו דמיון, וכולו ממשות, וכולו שיכחה. 

עוד בבית אבי חי