על קיר הנצח

לא תמונה. לא פסל. לא מסכה. מה שמסכן את האמונה באל מסכן את עצם החיים. עולם הדימויים מסנוור אותנו מלחיות כאן ועכשיו. אלי ויסברט – עליות – ואתחנן

ראשון

"לאורך חופי האוקיינוס השקט, נגללת הדרמה. עכשיו אני צריך לחפש את המרגש. אני מודע לכך שסף הגירוי של קוראי העיתון הגיע לגבהים חדשים. אבל האוקיינוס דומה לכנרת ואיש לא נס על נפשו. הצער, הכאב והאובדן שמורים עמוק בלבותיהם של היפאנים המאופקים. איפה האימה, הפיות הפעורים, הבכי קורע הלב?
יש לפני אסון שלא מצטלם. כך אני הולך ושוקע בתוך הביצה השנואה עלי כל כך: הצילומים שכבר ראינו, מכוניות חונות במקומות לא צפויים. בתים ממוטטים. אנשים מלקטים את רכושם.
איזה מזל - זקנה בוכה! זה מוזר, אני רוצה שימשיכו לסבול בעוצמה ראשונית בשביל הצילום.
עכשיו שאין עוד, אני מחפש את האסתטיקה של האסון. אני מודע לכך, אבל אני פועל שחור ומנוסה. הולך מבית הרוס לבקתה חרבה ומחפש חיים שהתנפצו. ככל שיהיו יותר, אהיה מרוצה. אין הרבה זמן. השמש שוקעת."

(צלם העיתונות אלכס ליבק כותב מטוקיו, הארץ 18.03.11)

 

שני
תמונה. מבט אחד שנבחר להיחקק, מבין אינספור מבטים, על קיר הנצח; בשעה שהזמן ממשיך לדהור אל מפלי השכחה. כל המבטים האחרים יאבדו לעולם - מלבד זה שהפך לתמונה.


שלישי 

זה נושא חשוב, אני לא אומרת שלא, כל הכבוד לכם על מה שאתם עושים. באמת. אבל זאת טלוויזיה. זה מדיום ויזואלי. אני צריכה שתביא לי משהו שאפשר לצלם. מישהו מרגש שיתראיין. סיטואציה שאפשר לתעד. אם אין לך מה להראות אז אין פה אייטם. אני מצטערת.


מבט אחד שנבחר להיחקק. הצלם זיו קורן ביום הנקבה (פלאש90)
 

רביעי 
דמיינו עולם ללא תמונות. בלי ציורים, סרטים, טלוויזיה, פרסומות. עולם שבו כל אדם רואה את המציאות שלו – ושלו בלבד. עולם שבו הזיכרון שלנו מורכב רק ממה שחווינו בעצמנו. עולם שבו אנו משווים את עצמנו רק למה שנמצא סביבנו. מתאווים רק למה שהוא בר השגה.

איזה שקט נהיה פתאום.

 

חמישי
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים - וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים, זוּלָתִי קוֹל... וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, פֶּן תַּשְׁחִתוּן - וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל, תְּמוּנַת כָּל סָמֶל".

 

שישי
הנה לכם הפרדוקס של המאמין היהודי. הוא זקוק לדמות אלוהים מוחשית כדי שיוכל להתייחס אליה, לאהוב אותה, לירא אותה – אבל האלוהים מסרב להעניק לו את הדמות הזאת. אפילו משה, הגדול מכולם, מנצל את המשאלה האחת שלו כדי לבקש לראות. "הראני נא את כבודך" הוא מבקש, כאחרון עובדי האלילים. אפילו משה רוצה תמונה להביא הביתה.

 

שביעי
לא רק את האמונה באלוהים – התמונה מסכנת את החיים עצמם. עולם הדימויים מסנוור אותנו מלראות את חיינו כפי שהם. האל הטוב והרחום, האל המקנא והנוקם, הנופש החלומי בפרוספקט, המשפחה המושלמת מהפרסומת. פסלים ומסכות שמרחיקים אותנו בלי הרף מעצמנו כמו שאנחנו, מאלוהים כמו שהוא.

"הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן תִּשְׁכְּחוּ אֶת בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם; וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל"

 

מפטיר
עכשיו חייך יפה למצלמה, כולם מחכים רק לך.

אלי ויסברט

עוד בבית אבי חי