עומד על הראש

מאחורי החיות הנפלאות של ע. הלל מסתתרים גיבוריו האמיתיים, והם הבלבול, הפיזור, כמעט לומר- הבלגן. באיזה ילד לא חי הבלגן? עינת יקיר עם לשונות הפונות לילדים

שיחה עם עטלף



בבוקר שאלתי את העטלף:
נכון שאתה עכבר?
שטויות, אני ציפור.
 העטלף אמר.

בערב שאלתי את העטלף:
נכון שאתה ציפור?
שטויות, אני עכבר.
העטלף אמר.
אכן, יצור מוזר!

למחרת שאלתי את העטלף:
מה מעשיך ביום?
ישן.
ומה בלילה?
חכם.
איפה הראש?
למטה.
ואיפה הרגליים?
למעלה!
ומה שלומך בדרך כלל?
טְרַלָּלָה!

 

 

שירי הילדים של ע.הלל, המוכרים כל כך, נכתבו ברובם בשנות השישים. חמישים שנה חלפו, והם לא חדלים לדבר עם ילדים. שירי הילדים של הלל מלאים קסם וחן ופשטות וקלילות, אך נדמה שלאו דווקא בזה טמון כוחם המאגי ממש על ילדים. אם בכמה מילים: ע. הלל חושב הפוך; ע.הלל אומר ההפך – עומד על הראש.

 

השירים שהלל כתב לילדים עומדים ברובם על הראש. כשמישהו עומד על הראש – אי אפשר שלא להסתכל. בטח לא ילדים. הלל מביא דבר עמוק ובסיסי לעולם הזה של השירה והוא ההיתולי. שיריו מתארגנים סביב התהפכות, אם במישור התמטי, ואם במישור הסגנוני-לשוני.

 

הארנב מחפש את הזנב – הלמעלה מחפש את הלמטה שלו; הזבוב מבקש לשווא להיות מישהו אחר – מבקש את ההיפוך שלו; העכבר מתגרה בהר, וההר (בלי ידיעתו) בעכבר – הענק והזעיר, הזברה שבה ללבוש פיג'מה (שחור-לבן – היפוך בפני בעצמו), בשל התנגדות שעולה בה כל פעם נוכח בגד אחר שרוצה ללבוש; כפיר האריות, מלך החיות, בוכה, מתפנק. יסוד ההיפוך ההיתולי הוא הרגע שבו מתארגן כמעט כל שיר, ואנו פוגשים את גיבוריו של הלל ברגע המשברי המרתק הזה.


אלא שבניגוד לרבים מכותבי הילדים, המדגישים דווקא את התהליך הצומח מכאן – רגע ההיפוך אצל הלל הוא איננו שלב בדרך אל גדילה/צמיחה/שינוי. רגע ההיפוך הוא המהות עצמה, ובדרך כלל כשההיפוך מגיע לשיאו – דווקא אז  השיר "ננטש". יש משהו נועז מאד, אמיץ מאד, כנה מאד, באפשרות הזו, בלי הבטחה מתקתקה בסיומה.

 

מה מעניק לנו הלל בזה? שהות. שהות להתבונן ממש במצב השביר, מלא החיים, בלי להכריע לטוב או לרע, בלי לחנך, בלי לקפל את ההיפוך מיד אל עבר סוף שונה, שנוטים להקנות לו – גם כן מיד – ערכים של טוב. השירים של הלל הם אינם חינוכיים כי הם אינם מחונכים, הם אינם חותרים אל איזו מהות מתקנת, ברת יישום לכאורה. אבל אין הדבר גורע מערכם. ערכם הוא פשוט אחר, ערך, שבדרך כלל לא נותנים לו מקום רב, מכריע, בספרות הילדים. מאחורי החיות הנפלאות של הלל מסתתרים גיבוריו האמיתיים, והם הבלבול, הפיזור, כמעט לומר- הבלגן. באיזה ילד לא חי הבלגן?

 

הבלגן של הלל הוא מקורי וחי מאין כמותו. יש משהו מסעיר ומסקרן בלפגוש עטלף הפוך, או זברה פושטת-לובשת פיג'מה, או אריה מייבב. הלל נותן לנו, לא רק הילדים, את האפשרות המתמדת להיות כאלה, בלי התנצלות. אי המנוחה היא מקום טוב להיות בו, מקום טוב להתבונן מתוכו בעולם בערות פקוחה, מקום טוב להתחיל, אך גם לסיים בו: מאז לובשת הזברה פיג'מה / ואיש אינו שואל מדוע ולמה... (ואין, כאמור, תשובה באמת), ומה שלומך בדרך כלל? / טרללה! ("שיחה עם עטלף”). גורף אריה חוטמו / ודמעה מוחה / נושך כפתור זנבו / ובוכה, / בוכה– ("עצוב להיות מלך החיות”).
 
הלל פורש בצערו של האריה כשם שהתחיל; המראבו מסיים את ייללת הבכייה לדורות שלו לאלוהים על כיעורו במילים: תודה שנכשלת, חביבי! הנחמה המתקתקה, המיידית, המוצעת בדרך כלל, לא קיימת כאן. המראבו ייוותר מכוער, הזברה תיוותר מתלבטת (שלא לומר נוירוטית), האריה ייוותר מפונק או רגיש, העטלף – לא נגיש ממש לשיחה. השירים של הלל אינם מתיישרים בדרך זו או אחרת, והם לכאורה בלי קתרזיס. אבל הקתרזיס שלהם, העמוק כל כך, טמון דווקא בפיתול, בעיקול, בתנועה – הדבר היחיד שסוגר את השירים באופן מסוים, הוא ערכיו הסגנוניים: החריזה, המשקל – ההיתול.

 

ישמרני אלוהים

חסידה, תגידי, זה נכון מה ששומעים עלייך?
מה?
שאת בולעת צפרדעים?!
איך לפעמים
איך?
לפעמים.
בחייך?!
 תתפלא לשמוע, אבל זה דווקא טעים!
אז מה את אומרת, ממש צפרדעים?!
כמו כלום!
המחשבה הזאת עושה לי לא נעים;
 שום דבר: רואה צפרדע – פְלוּם!
ישמרני אלוהים!
תצחק, אבל כך אומרות גם הצפרדעים!

 

מה אפשר לומר על החסידה הזו? בניגוד לעטלף – היא עונה "לעניין", אבל ה"לעניין" שלה הוא כולו סטירות לחי – סטירות סלנגיות-לשוניות (מאיך לפעמים וכמו כלום ועד פלום המומצא לחלוטין, בדומה לטרללה), סטירות אתיות, פוליטיקלי-קורקטיות – צעקת הצפרדעים לא מונעת ממנה לבלוע אותן. אבל דווקא משום כך, ברוב חוכמה, עולה המחאה. היצורים של הלל בלתי מחויבים לקודים לשוניים, מחשבתיים, ערכיים. המבוכה, הבלבול, הכאוס הם מקום עשיר וערכי דיו כדי להנכיח ולחלץ משם רגעי שירה ילדיים-בוגרים, שהם מן החכמים שידעה ספרות הילדים העברית.

Model.Data.ShopItem : 0 0

עוד בבית אבי חי